רכב, צילם וכתב: גילעד שדה

ב 15 ביולי יצאתי ברכבת מהעיירה קטוביץ שבפולין אל הבירה וורשה, היעד ביתם של חברים שלילה קודם חזרו לביקור מישראל והביאו איתם את האוהל שלי, שקש וכמה פנסים. בבוקר למחרת יצאתי לסבב קניות אחרון ועליתי על ג'יפ הלקסוס של יוליטה, קולגה שסיפרה לי יומיים קודם לכן שהיא נוסעת לים הבלטי ואני מוזמן להצטרף אם אני צריך טרמפ. ככה גם בעצם החלטתי שאת המסע שלי אתחיל לחופי הים הבלטי ואם הרגליים יאפשרו, והדברים יסתדרו במעברי הגבול, אגיע לראשונה בחיי אל חופי האוקיינוס האטלנטי.
Sea to Sea  (ים אל ים) אמרתי לחברים מקומיים שצחקו ולא הבינו על מה ההתרגשות מקצת מים. לך תסביר להם ש"ים אל ים" זה מסלול חובה לכל ישראלי הרפתקן, כמעט כמו שטיפוס אל מצדה לזריחה הפך למשהו שכל אחד צריך לעשות לפחות פעם בחיים.
וכמו שתבינו בהמשך, הים הבלטי של פולין אינו דומה אל הים התיכון שלנו ומה שבטוח, הכנרת היא אפילו לא טיפה באוקיינוס.

קוראים לי גילעד שדה ואני יזם, צלם דוקומנטרי והרפתקן. בעשור האחרון תעדתי אזורי סכסוך ומלחמות בעולם, עבדתי עם עיתונות מכל העולם. הקמתי הוסטל לתרמילאים בערד Dead Sea Adventure Hostel, בו התארחו תרמילאים והרפתקנים מכל העולם. אחרי שנים החלטתי שאני רוצה לחזור להתרכז בטיולים ועיתונות ומכרתי את ההוסטל. כשחברת טיולי השטח שלי חזרה למתכונת של מסעות בעולם בלבד, חזרתי גם אני לנדוד בעולם ולצלם גם בתקופת הקורונה.

אין לי מושג מה אני עושה, אבל אני יוצא אל הדרך

אל המסע הזה יצאתי בידיעה שאני לא יודע, שבעצם אין לי מושג מה אני עושה. והאמת, אין לי גם מושג איפה ומתי ייגמר המסע, בדיוק כמו שלא ידעתי איך הוא יתחיל עד לרגע בו פרקתי את האופניים מתא המטען של יוליטה.
האמת, המצב הכל כך נזיל והגבולות שהפכו להיות בעייתיים הופכים את הכל למאוד מורכב. ההרגשה של חוסר וודאות בכל מה שקשור לקורונה לא תורמת להרגשה הכללית של המסע והחששות מבעיות מרחפות שם כל הזמן. אבל, זה כמו כל חלום טוב שיכול להיות גם חלום בלהות עם סוף שיזכר לטובה.

פחות משבועיים לפני שעליתי לרכבת ישבתי עם חברים בקרקוב וסיפרתי להם שהטיסה שלי לארמניה מתבטלת, התכנית לארמניה הייתה סגורה ויחד עם חברים בארגון העיתונאים RONAK בו אני חבר היינו צריכים להעביר קורס לעיתונאים צעירים בקווקז על עבודה באזורי סכסוך. החלק שלי התמקד בעבודה בשטח עויין והתמודדות עם מצבי קיצון. תחום אותו הדרכתי בעשור האחרון למטיילים, יחידות חילוץ ועוד. אבל אז באה ההודעה שאיני יכול להצטרף בעקבות נושא בירוקרטי שקשור למגבלות הקורונה. דחיתי את הטיסה ונשארתי עם קיץ פתוח ללא שום תכניות.
אחת מהחברות זרקה שהיא חושבת לצאת עם הרכב המקרטע שלה לספרד ואני אמרתי בסרקזם שבטח אגיע מהר יותר על אופניים. ואז באה ההברקה, למה בעצם לא לצאת באופניים אמרתי בקול רם, גם ככה הקיץ מת לי ואין לי מה לעשות…
בדרך חזרה התקשרתי לחבר להתייעץ, אין לי תקציב אמרתי לו וחברים הציעו את האופניים שלהם ב40 יורו. קח וצא הוא אמר לי, מקסימום תחליף חלקים בדרך.
בבוקר כבר בחנתי את האופניים בני ה10 שהיו בביתם של חברים בעיירה אושבינצ'ים. אחרי ארוחה טבעונית אצלם, וסיבוב שני על האופניים סביב העיירה, אמרתי שאבדוק עוד אפשרויות ועזבתי את העיירה.

ביומיים שאחרי הסתובבתי בחנויות אופניים, קפצתי לדקטלון ובדקתי כל אפשרות באתרי היד שניה שיש לפולין להציע. ואז תוך כדי נסיעה אל חנות נוספת ראיתי שלט חוצות של חנות שמוכרת אופניים מקומיים.
"אזהרה, יש לנו את האופניים שאתה צריך" היה כתוב בפולנית על שלט שהיה תלוי על נגרר שהיה זרוק לצד הדרך. מייד הכנסתי את הכתובת לניווט ונסעתי אל העיירה סוסנוביץ.
החנות הייתה גדולה והמבחר די טוב, כל האופניים תוצרת חברה פולנית בשם ROMET ולכל דגם מספר רמות מחיר בהתאם לחלקים שמורכבים על השילדה.
הלכתי על אופני הטורינג/טרקינג של רומת בתקציב הנמוך ביותר שהיה בחנות.

קניתי את האופניים, עכשיו צריך לארוז

לארוז את האופניים למסע ארוך זה לא צחוק, את זה הבנתי ביום הראשון כשהתחלתי לעבוד על האריזות ויותר מזה גם הבנתי שהתקציב הנדרש לאריזה הוא לא קטן. לך תדחוף יחד ציוד צילום, בגדים, מחשב ועוד כמה דברים שאני צריך בשביל לעבוד. ההבנה שהציוד האלקטרוני המאוד יקר שברשותי הולך לסבול על האופניים ועלול להישבר לא ממש תרמה לבטחון והתחלתי לחפש פתרונות.
ניסיונות עם מספר דגמים של תיקים אטומים למים עלו בתוהו, הקומבינה לא נראתה מוצלחת מידי או עמידה לתלאות הדרך וכולם הוחזרו לחנויות. בהמשך נכנסתי לאתרי יד שנייה ומצאתי פניירים של וואודה ב  כ250 זלוטי, לטענת המוכר הם עמדו בחנות שלו כשהוא סגר אותה ומעולם לא היו בשימוש מלבד בתצוגה.
3 ימים אח"כ הפנירים נחתו אצלי.

ציוד הלינה וטרקים שלי נשאר בישראל, ואחרי שנתיים ללא ביקור, הבנתי שהבעייה הבאה היא איפה ישנים ואיך חוסכים את העלויות הכבדות של הציוד. למזלי קשיה, מפיקת סרטים דוקומנטריים פולנית שעלתה לישראל סיפרה שהם חוזרים לביקור בפולין ושאם אני צריך משהו, יש לה קצת מקום במזוודה. כמובן שקפצתי על ההצעה שחסכה לי בסוף הרבה מאוד כסף ברכישת ציוד חדש.

בין כביש מהיר לדיונות החול מאיר המגדלאור 

שנים חלמתי לצאת אל מסע אופניים ארוך ואם רק הייתי יודע שזה הרבה יותר פשוט, הייתי כבר יוצא מזמן אל המסע… אבל כמו הרבה דברים אצלי, אני צריך שהתוכנית המקורית תתבטל כדי להמציא תכנית חלופית ספונטנית וטובה יותר.
עדיין, למרות שבשבילי חלומות נועדו להגשמה, משהו עצר אותי במשך השנים מלצאת אל מסע אופניים שכזה. והינה, שעת ערב מאוחרת אחרי יומיים ברכבות ובפקקים מדרום פולין אל הצפון, אחרי פחות משבועיים מהרגע בו נפל הפור יצאתי לקטע הראשון, רכיבת שקיעה של 25 ק"מ בין גדינסק לגדיניה.

ביום למחרת עזבתי את הים ורכבתי דרך היערות עד שהחשיך ועצרתי ללילה הראשון מאחרי השיחים בצומת לא ממש סואנת. משם בבוקר אל חוף הים ואז דרך השטח בחבל קשובק נכנסתי אל הלילה, דוחף את האופניים בחול מידי פעם ואומר לעצמי, מה עשית דפוק, תראה איפה אתה תקוע?… ואם חשבתי שזה גרוע, הגיע הגשם ואחריו היתושים, ואז הבנתי מה זה גרוע באמת.

עצרתי לרגע בצד הדרך בכפר מוקף בשמורת טבע ואמרתי לעצמי, אתה אורח, אל תפר את הכללים, אל תישן בשמורה שאסורה ללינה. איך שאני שותה ובודק את מצב המים, יוצא אלי ארתור שדובר אנגלית שבורה, ושואל אם הכל טוב? לא חשבתי הרבה ומיד שאלתי אם יש לו בעיה שאפתח כאן את האוהל, כי בשמורה אסור…

אתה אוכל בשר? הוא שאל…
לא, עניתי
ושותה בירה?…
כן!
הוא נעלם אל תוך הבית וחזר עם ירקות.
קח, הינה ארוחת הערב הטבעונית שלך הוא גיחך, אורגני מהשטחים שלי.
האוהל כבר עמד והוא חזר עם בירה, אמר לחיים ולילה טוב.
השכן של ארתור על כיסא הגלגלים חלף אל מול האוהל, הסתכל, צחק לרגע ואמר גם הוא לילה טוב.

בבוקר ארתור שאל, אספרסו, או שאתה שותה חלב?
אספרסו עניתי, ומשם השיחה התגלגלה על הקורונה, פוליטיקה ועל השורשים שלו כבן למשפחה מהמיעוט הקשובק, איפה הכי יפה לדעתו ולמה הוא עזב את עיר הבירה. הוא דאג להתרברב בלחם שאישתו אופה, לחם מחמצת בלי שטויות בפנים הוא אמר. אני חוואי ואני צריך בשר ואוכל בריא.
את המים להמשך הרכיבה מילאתי מהבאר שבחצר שלו המשמשת את המשפחה לשתייה בלבד, אל תדאג, משרד הבריאות לא עושה לנו חיים קלים הוא אמר…
עזבתי לא לפני שצלמתי את האופניים במצלמת הפולורויד שלי והשארתי לו מזכרת.

תספר לישראלים שיפה פה הוא אמר, רכיבה טובה ותשמור על עצמך.

אין מקלחות בים הבלטי

אין מקלחות בים הבלטי, אני חותם על זה!

לאורך כל ימי הרכיבה שלי לחופי הים הבלטי, עצרתי בחופים בתקווה שאמצא מקלחת ואוכל לטבול בים. לא רציתי להיכנס למים בלי יכולת לשטוף את המלח. ואם להיות כנה, בניתי גם על מקלחות בוקר קרות לחופי הים מה שהתברר כבלתי אפשרי. בחלק מהעיירות התיירותיות שהזכירו את טבריה לפני שלושים שנה היו חדרי מקלחות באמצע הרחוב ובתשלום של כ 10 שקלים, אבל חששתי להשאיר את האופניים והציוד ברחוב כשאין לי קשר עין איתם.
בסופו של דבר בלילה האחרון לחופי הים, הגעתי לעיירה בשם Międzyzdroj. למעלה משעה של חיפושים מסביב הותירו אותי עם ההבנה שהלילה לא אצליח למצוא מקום לישון בשטח ושכנראה אצטרך לפתוח את הארנק. בדקתי שני קאמפים, בזול היה מקום אבל אחרי 2 דקות בקבלה הבנתי שאני צריך לחפש מקום אחר. בסוף מצאתי מקום על חוף הים ואפילו המקלחת גם הייתה חמה.

"אני הולך" הגרסה הפולנית

חום יולי אוגוסט בים הבלטי הפולני ושמתי לב לתופעה מאוד מעניינת, האיש מהגלידות של חוף הים הישראלי הולך בין האנשים עם צידנית (מלאת פחיות) וערמה של שקיות פופקורן קשורות על הכתף שלו.
ממש כמו אצלנו הוא צועק לאנשים ומעביר דחקות כשבין השיניים הוא כמעט לועס סיגריה שעוד רגע כבר שורפת לו את השפתיים. בזמן שאנחנו עם שמשיות בים, בים הבלטי המים קרים ויש רוחות חזקות. האתגר של ה"אני הולך" הפולני הוא להצליח ליצור את קשר העין הראשוני עם האנשים שמתחבאים מאחרי מין גדר בד שחוסמת את הרוח. אצלנו נשמרים מהשמש, אצל הפולנים נשמרים מסופות חול שמזיזות את הדיונות של החוף….

סוף דבר

אפשר להגיד שאת חוויית הבייקפאקינג/טורינג הראשונה אני יכול להכתיר בהצלחה. הימים הראשונים בעיקר היו תהליך של למידה על המקום שלי בשביל, בכביש, בכפר ובעיר. החשש הגדול שליווה אותי היה שמישהו יגנוב את האופניים או את הציוד שיושב עליהם. אבל כבר אחרי כמה ימי רכיבה הבנתי שזה לא כזה פשוט והכי חשוב לסדר את התיקים בצורה נוחה ככה שאם עוצרים לארוחה, קפה בדרך אפשר לקשור את הגלגל ולקחת תיק עם כל מה שבאמת יקר ערך.
בשונה מטרקים ומסעות אתגריים אחרים שעשיתי לאורך זמן, השרירים עובדים קשה יותר והצורך בארוחות וחטיפים עולה לפחות אצלי.
הלילות הם אתגר לא קטן כשצריך למצוא מקום בטוח, ללא הפרעות ואחרי הקמת האוהל גם החזרת אנרגיה אל הגוף. גם פה הסדר של הציוד היווה נקודה קריטית להקמת האוהל.

המלצות

הרכיבה בפולין מאוד ידידותית ובאזורים רבים ישנם גם שבילי אופניים מוסדרים בין ערים, למי שמעוניין לישון בתנאים טובים יותר מאילו שאני בחרתי, ישנם אין ספור קאמפים בדרך, מלונות, ועוד. כמעט בכל כפר בינוני באזור יש סופר של רשת החנות בידרונקה שחוץ מזה שהמחירים שם מאוד זולים, יש להם ירקות וטחינה שבשבילי זה פלוס מעולה.
אל האי וולין חוצים גשר ובקצה שלו לכיוון הגבול עם גרמניה לוקחים מעבורת של כ8 דקות, המעבורת הינה בחינם, והשלטים אומרים שהיא נועדה לתושבי האזור בלבד אבל בפועל כולם חוצים כולל תיירים. החל מהשעה 22:00 כל יום אכן בודקים אם אתם תושבי האי.

את הימים האחרונים עשיתי על הוויה בלטיקה, שביל אופניים שמקיף את הים הבלטי והוא גם חלק מרשת שבילי אופניים ארוכים באירופה. אם אתם לא ממשיכים על הוייה בלטיקה אל תוך גרמניה, מומלץ לקחת את הסירה מהעיר Świnoujście שלוקחת אותכם לעיירה צ'טצ'ין Szczecin, 3 שעות שיט בחלקו בין האיים הקטנים שפזורים בדלתא של נהר האודרה Odra. מידי פעם חולפות להם ספינות מסע והנופים ממש מעולים. ניתן לעלות עם האופניים אבל צריך לוודא שאתם מזמינים מקום לאופניים בזמן הזמנת הכרטיס.

אל תתקעו על חוף הים, תצאו לכפרים וחזרה אל הים, אזור זה של פולין מאוד מעניין ומספק הצצה נדירה אל חיים קצת שונים בשאר פולין.
הניב המקומי שונה וכפרים רבים בכלל נבנו על ידי הגרמנים שהפסידו חלק מהאזור בסוף מלחמת העולם השנייה.

בטיחות

למרות שלקח לי כמה ימים, בסופו של דבר התחלתי להרגיש בטוח יותר ולהסתובב רגלית בעיירות כשהאופניים והציוד קשורים.

מה הלאה? נחכה ונראה, הכל תלוי בכוח הרגליים והמגבלות בגבולות המשיכו לעקוב כאן ובעמוד האינסטגרם שלי