מגזין חדש, טור חדש! במסגרת פינתינו, אתם מוזמנים להפנות אליי שאלות ל [email protected], ובתמורה אביע את דעתי הנחרצת והמפוקפקת, בכל נושא שהוא – הנקה והחתלה, עיצוב ואופנה, מה חם ומה קר בענף האופניים העולמי, בביצה המקומית, ובסדנא השכונתית. כדאי לכם לשאול, אחרת איאלץ להיטפל לפרשת השבוע שהבעירה את הפורומים השונים ברשת, וחבל.

לו הייתי פיראט

כתב: יואב מאור ן צילום: עומר לוי

השנה היא 2007, ובחנות המשגשגת "סלאלום חיפה", מחליטים לרכוב על הטרנד הלוהט באותו זמן – סינגלספיד, ועל הדרך להכניס טרנד חדש – סייקלוקרוס. בהשראת אליפות העולם הראשונה בסינגלספיד וסייקלוקרוס שנערכה זה מכבר באותה השנה, מחליטים רן אמיתי ווורן פרייר לארגן תחרות עם מאפיינים דומים (מינוס בוץ, שבאופן מסורתי נעדר כאן גם בחורף) – רוכבים מחופשים, זינוק לא קונבנציונלי, שתיית אלכוהול מנדטורית כולל בונוס לשתיינים, ואם יהיה מי שייענה – קעקוע של לוגו האירוע למנצח. כיוון שמדובר בענפים די איזוטריים סך הכל (עד עצם היום הזה), לא מוכרים על ידי ה-UCI, ובטח לא על ידי איגוד האופניים הישראלי, הוחלט על תחרות פיראטית. מה זה פיראטי? בלי תמיכת איגוד, בלי ביטוח, בלי אמבולנס, בלי חתימה על טפסים או דרישות סף כמו דמי חברות וכן הלאה. פשוט באים ורוכבים. קל. היום קוראים לזה 'רכיבה חברית', כי לפיראטים יש מוניטין גרועים כנראה. ותיקי ענף האופנועים ודאי יקפצו כאן ויטענו שהתחרויות הפיראטיות (גם הן) פותחו לראשונה על ידם – מה שנכון, אבל לא רלוונטי לסיפורנו. הימים ימי פורומי 'תפוז' העליזים, וטרולים ויישויות בדויות היו עניין שבשגרה, ומיד נפתח יוזר בשם "פיטי הפיראט", שקבע תאריך לתחרות, יחד עם רשימת תנאים נוקשים להשתתפות שלא היו מביישים…ובכן, פיראט אמיתי. חרף התהיות מי עומד מאחורי היוזר, התגובות היו חיוביות ונלהבות, וכך גם האירוע עצמו. שנה לאחר מכן, ראשי הקומונה הצעירה, והדבר החם הבא – '4 אפיק', מארגנים רכיבה בהשראת רכיבות הסנצ'ורי 100 מייל בארה"ב. המתכונת גם היא פיראטית, אין דמי רישום, אין נקודות מים, אין סימון או חיצים, אין מרשלים, רק קובץ ניווט של הקפה בת 160 ק"מ אי שם בגזרת שדה בוקר. זינוק המוני משותף ,ומשם תמותו לבד.
לדעתי, התחושות שעלו בקרב המארגנים והמשתתפים דאז, היו של חלוציות וראשוניות, יחד עם תשוקה אמיתית לרכיבה, לעשייה בענף, וגם קצת ייחוד או מיוחדות (יש מילה כזאת?!). בחלוף השנים, קמו עוד מארגנים ועוד אירועי רכיבה לא ממוסדים שכאלה, כמו "מתיש לכיש" של זיו ענפי מבייקוויי – שהתחיל כאירוע פיראטי, ועבר עם הזמן, ובאופן הדרגתי להיות אירוע רשמי, על כל המשתמע מכך – כולל עלויות הפקה גבוהות, שגררו מן הסתם עליה בעלויות ההרשמה, וירידה במוטיבציה להפיק. וכמובן, אירועי "עדולמניה", "גלילומניה", HLC, נונסטופ 700 ועוד רבים וטובים שקצרה כאן היריעה, ואולי יבוא יום וגם נקדיש לכל אחד פינה משלו. אבל היי, מפה לשם ממש נהיה לוח אירועים פיראטיים, ויש שיאמרו אף יותר עשיר ותדיר מלוח התחרויות הרשמי של האיגוד.

אך אני לא פיראט, ילדתי 

אכן, גם אני שלחתי ידי בארגון רכיבות פיראטיות שכאלה, בפורמטים ובכובעים שונים. אחת מהן היא "ספרינג אפיק", והשנייה "גראבל שמאבל". אם לא שמעתם עליהן זה בסדר גמור. גם אני רציתי לייצר רכיבות שהן קודם כל חווייה למשתתף, שהן קלילות וזורמות בהגדרה ובווייב, שלא צריך חברות באיגוד או ביטוח, לא טופס שחרור מאחריות, לא רישום באתר או בטלפון, ובעצם בלי רישום או תשלום כלל. מצד שני, לא השקעתי כסף "אמיתי",  רק אנרגיה וזמן (והרבה מהם, תכלס). לא שילמתי ביטוח של מארגן אירועים, לא שילמתי למשטרה על סגירת כבישים או אבטחת מתחם, לא חברתי לאיגוד עבור שיפוט או הפקה ועוד. לדעתי, אי אפשר שלא להנות באירועים כאלה – מישהו דאג לך למסלול, לחברותא, לאיזושהי אווירה נעימה וכיפית, וכל שעליך לעשות זה לבוא ולרכוב, ועוד בחינם! מישור הציפיות שונה לחלוטין לעומת אירוע מאורגן, ממוסד ובתשלום, כך שכל מה שקורה באירוע, נבחן מנקודת מבט חיובית מתחילה. WIN-WIN. למרות המעטפת הפיראטית, עשיתי מאמצים, כמו גם תהליך למידה לאורך השנים, שהרכיבות והמסלולים יהיו כמה שיותר בטוחים, שהסיכונים יהיו ידועים, וגם דאגתי לאיזושהי רמה של תמיכה בדמות נקודות האכלה ועוד. בכל אירוע נשארתי עד שהגיע אחרון הרוכבים, או איכשהו יצרתי קשר עם כאלה שבוששו להגיע. בקיצור, כאב ראש כמו של כל מארגן. אבל הפידבקים ליטפו את האגו, יחד עם נחיל הרוכבים שגודש למשל את סינגל "מזרון אדום" ביער עופר, היו שווים את זה לגמרי, ונתנו דלק להמשיך.

ובחזרה למציאות. מי שלא קרא, שמע או ידע, לפני כחודש פסק בית המשפט לטובת רוכב שנפגע בעת תחרות אופני הכביש "חץ הצפון" ב- 2007 (ממש מוטיב חוזר בעלילה). מעבר לסכום הגבוה-משהו שנדרשים הנתבעים איגוד האופניים ועידו סירקין המפיק לשלם, קובע בית המשפט רק 25% אשם תורם על הרוכב. ובכך למעשה מסיר ממנו את רוב האחריות לתוצאות התאונה, ומטיל אותה על הנתבעים. בעיניי, זה החלק שמאיים על כל מי שרצה או רוצה להפיק תחרות או רכיבה הפתוחה לקהל. אם עד עכשיו הקונספציה (השגויה, אגב) הייתה שכל רוכב מודע לסיכונים שברכיבה, ולמרות זאת בוחר להשתתף בה, יקרה מה שיקרה – מעכשיו האחריות היא על מארגני הרכיבה, ובכך נפתח פתח לתביעות עתידיות. בחלק מהקבוצות, ובטוקבקים לכתבות בנושא, התנהלו דיונים מעניינים ועלו רעיונות מגוונים והצעות שונות, יחד עם דאגה לעתיד הענף כולו. בקרב מארגני תחרויות ואירועים, כמו גם מדריכי רכיבה ומובילי קבוצות, נרשמה כצפוי דאגה, ובצדק.

המציאות- לתוך הפרצוף שלך

למעשה, מארגני רכיבות פיראטיות היו חשופים מהיום הראשון לתביעה כזאת או אחרת, כך שבפועל דבר לא השתנה. זה לא שהיה באמת איך להסתתר – הרי אין יוזר פיקטיבי בתפוז או פייסבוק שתביעה של 5 מיליון שקלים לא תצליח לחשוף מי עומד מאחוריו, אז למה להתאמץ? ומצד שני, אם מארגן תחרות רשמית עם גב של האיגוד והביטוח שלו, מפסידים בתביעה ועוד בסכום שאף ביטוח לא מכסה – מי יוכל לארגן תחרויות בכלל?
בעיניי, כמובן שאין מה לבוא בטענות לתובע. אף אחד לא רוצה להתחלף איתו, וכמובן שזכותו של כל אדם לתבוע, זאת עדיין מדינה חופשית. מראש להסתמך על זה שכל מי שמגיע לרכיבה הוא חבר לתחביב, שהענף הוא הדבר החשוב לו בעולם – זאת טעות. ברור שביום הדין, כל אחד רואה את טובתו האישית. וזה במקרה שהוא נשאר חי. את היתום והאלמנה שלו ממש לא יעניין שהמארגן הסחבקיקו הוא אחלה גבר עם תשוקה לרכיבה…
אני חושב שפסק הדין הזה, יותר מהכל, הראה לנו אחריות מהי. ירד עלה התאנה וקלטנו שאנחנו עירומים. מביטוח, כן? כשחושבים על זה, באמת מזל שעד כה לא שמענו על מקרה כזה באירוע פיראטי (או מזל או שלא שמענו). אז כל אחד מוזמן לעשות את החושבים שלו – האם תהילת עולם, גאווה בלב ותרומה לענף המקומי באמת שווה את הסיכון? האם תהיה מוכן לשעבד את הבית, למשכן את המשכנתא ולהפסיד את התחתונים בעבור הנאה מהתחביב שלך? לפיראטים הפתרונים.

תקראו לי זקן, תקראו לי פחדן, תקראו לי לרכיבות הפיראטיות שאתם מארגנים, אבל לדעתי בזמן הקרוב ועד שתשוך הסערה וההיסטריה, נראה הקפאה וביטול של אירועים פיראטיים יותר ופחות. כרגע תולים הרבה תקווה בערעור לעליון, ובמאמצים של איגוד האופניים בערוצים אחרים, כדי שאפשר יהיה להמשיך ולקיים את הספורט הכיפי הזה בחברותא. ומאידך, אני מעריך שפיראטים בדמם ובנפשם יישארו איתנו תמיד. אררררררררר…