אלעד שפנאוף הוא מה שמכונה בזרגון הספורטיבי מטאור. נער צעיר ועתיר כשרון שהחל לרכב באופן רציני על אופניים בגיל יחסית מאוחר, התאהב בתחום והחל להשקיע. תוך 3 שנים הוא מצא עצמו כספורטאי מן המניין בסבב תחרויות האנדורו היוקרתי והחשוב בעולם, כשהוא מתחרה, כתף אל כתף אל מול הכוכבים הגדולים בתחום, במסלולי האנדורו הקשוחים בעולם. זהו סיפורו של הילד שהפך לרוכב EWS.

כתב: אלעד שפנאוף    צילומים: דותן הלוי, אוהד ניר, אוסף אישי

שמי אלעד שפנאוף אני בן 17 מכפר הרי"ף, תלמיד כיתה יב' ומאז שאני זוכר את עצמי הייתי על אופניים בעיקר עושה הרבה שטויות. לפני כמעט שלוש שנים, הצטרפתי למועדון אולרייד ומאז "שכחתי" מה עושים עם הרגליים חוץ מלפדל… האופניים לקחו אותי למקומות ונופים שרק בעזרתם יכולתי להגיע אליהם ומצאתי עצמי בקהילה חדשה ומדהימה. התזמון היה "מושלם", הקורונה בדיוק החלה ופתאום התפנה לי המון זמן שאת כל כולו כמובן מילאתי באופניים. רכבתי המון, וכשלא רכבתי בניתי מסלולים עם חברים, ובמנוחות צפיתי בסרטונים של… אופניים.

למעשה לא ירדתי מהאופניים כשנה וחצי עד לתחרות האנדורו הראשונה שלי (אי פעם) במשמר העמק אליה מין הסתם הגעתי ללא שום מושג וניסיון. להפתעתי התחרות הייתה לי ממש טובה ולשמחתי הגעתי למקום השני.

הרגשתי שעולם חדש נפתח בפני וכל מה שחשבתי עליו מאותו רגע זה רק התחרויות הבאות וכמובן המקום שלי על הפודיום. כמה חודשים אחרי זה בתחרות השנייה של הליגה במשגב, סיימתי שוב שני (ככה"נ כי לא התאמנתי מספיק בין לבין…) אבל מה שבעיקר חשוב בתחרות הזאת, היתה העובדה ששם למעשה שמעתי בפעם הראשונה על סבב האנדורו העולמי, ה- EWS ומאז השתנו חיי.

מגלה את סצנת האופניים העולמית

לאור התוצאות בשתי התחרויות הראשונות, "העולם החדש" שהתגלה לי והרעב שלי לרכיבה, נפתחה לי הזדמנות ייחודית להתחרות דאונהיל באירופה. יחד עם רואי אוסטפלד, עירד דלויה ואוהד חזאזי חברנו לאיליה שר, ישראלי שמתגורר באירופה ועוסק בתיירות ובהדרכת אופניים, יחד איתו יצאנו לסבב תחרויות דאונהיל ביבשת.

איליה ארגן את הכל, קבע לו"ז ותחרויות, הסיע, ליווה ואימן אותנו ברכיבה שעד אז לא הכרתי. אבל יותר מכל הוא הכניס אותנו לעולמות הבין לאומיים של האופניים ודאג לנו שם. במשך כחודשיים וחצי הסתובבנו ברחבי אירופה וכמעט בכל סופ"ש התחרינו. התחרויות היו ברמות שונות- מאליפות מקומית, כגון אליפות הונגריה באיפלן ועד לתחרויות גביע אירופה שהתקיימו במאריבור שבסלובניה ובספיצ'אק שבצ'כיה. זה היה, כאמור, המפגש הראשון שלי עם דאונהיל ויתרה מכך זאת היתה למעשה ההתנסות הראשונה ברכיבה בחו"ל.

נהניתי בטירוף. איך אפשר שלא? רכבנו כל היום, והיינו במקומות ובמסלולים מטורפים ויפהפיים. היו גם קשיים והתמודדויות לא פשוטות, החל מהמרחק מההורים ומהבית, שעות ארוכות של נסיעות וכמובן האתגר/הכרח להסתדר לבד עם חברים בחו"ל ללא עזרת ההורים. בתחרות הראשונה הגעתי למקום השמיני (עם נפילה) בפער של שמונה שניות ממקום ראשון ובאותו הרגע כל מה שרציתי זה להתחרות שוב ושוב עד שאני אצליח.

הגעתי להישגים משמעותיים עבורי לאותו זמן, וחוויות ההצלחה והכשלון רק דרבנו אותי להמשיך. לצערי סבב התחרויות התקצר בשל נפילה משמעותית תוך כדי תחרות בשוויץ. חולצתי במסוק, מבואס שלא יכול להמשיך וחזרתי ארצה נחוש להגיע לסבב תחרויות נוסף בחו"ל.

חוזר לכשירות לטובת ליגת האנדורו הישראלית, ושוב נפצע…

בשל הוראת הרופאים להימנע מהעלאת דופק לתקופה של כ-3 חודשים (שזה בעצם לא לעשות כלום…), פספסתי את התחרות הראשונה של ליגת האנדורו הישראלית לעונת 21/22 שהתקיימה בכפר החורש. לשמחתי לאחר כשבוע מהרגע שהרופאים אישרו חזרה מלאה לפעילות התקיימה תחרות נוספת במשגב בה לקחתי חלק וסיימתי שלישי בקטגוריה.

באותה עת נגה כורם הכירה לי את עוז דודאי ואיתי דודיק שהתחילו לאמן אותי, אך שבועיים אחרי התחרות נפלתי ברכיבה שטותית ליד הבית ושברתי את האגודל. כך החלה המערכת יחסים שלי ושל הטריינר שאני כל-כך "אוהב". הטריינר הוא מכונה מעולה, אימון עליו נחשב אפקטיבי ומקדם מאוד, אך החיסרון הגדול שלו שהוא משעמםםםם! שום דבר לא קורה, אין תחושת מהירות ואדרנלין ובסוף זאת מלחמה מנטלית כל פעם מחדש לעלות עליו. ההחלמה הפעם הייתה ארוכה מאוד. משבר שנראה פשוט וטופל בקיבוע גבס בלבד, זה הפך לניתוח עם קיבוע פנימי. מה שאומר עוד חודש וחצי נוספים להחלמה הארוכה ממילא, ועוד תחרות ליגה שהולכת… עוז ואיתי אימנו ככל שיכלו ועזרו מאוד לשמור ולשפר את הכושר הגופני שלי למרות התנאים. נגה עזרה לי מאוד בצד המנטלי וגם השיחות עם חברים והסיוע הלוגיסטי שנתתי להפקה של ליגת האנדורו בתחרות במשמר העמק בפורים סייעו לי רבות לשמור על מצב רוח חיובי ואופטימי. בזכות כל אלה יצאתי מהפציעה הזאת בכושר טוב, כשהפינלה של התקופה הרעה הזאת הייתה זכייה באליפות ישראל הראשונה לאנדורו בקטגוריית U21.

EWS נעים להכיר…

לאחר הזכייה באליפות ישראל עם בוסט מוטיבציה אדיר, חוסר התנאים לרכיבת דאונהיל בארץ, והרבה שיחות עם נגה כורם, החלטתי להתמקד מעתה בתחרויות אנדורו בעולם. ההחלטה נבעה מכך שאני אוהב לרכב ורוצה להתקדם לטופ בכל דרך שהיא, אם באנדורו או בדאונהיל, ואם אצליח אז בשניהם.

לצאת למסע כזה דורש המון הכנות לוגיסטיות וכספיות שללא תמיכה מלאה של המשפחה שלי שלא חסכו ממני כלום, כל החלום לא היה יוצא לפועל. בנוסף, בעזרתם של נגה כורם ואריק פלדמן מפיקי ליגת האנדורו הישראלית קיבלתי סיוע מחברת DAA ובהמשך השנה הצטרפו גם טל אופטיקה, אלפנט סקין, גלגלי פייבר, ג'ינגה וחברת פודיום שבעזרתם ובהמון תמיכה של נגה מצאתי עצמי מתחרה בסבב האנדורו העולמי.

לפני ארבעה חודשים יצאתי לתחרות ה EWS הראשונה ב Tweed valley שבסקוטלנד בליווי תום אמיתי. תכלס יצאתי לסבב האנדורו העולמי כשאין לי באמת מושג למה אני נכנס. כמובן שהבנתי מהשיחות עם נגה שהרמה של המסלולים והרוכבים תהיה גבוהה ואמרתי לעצמי שבטוח יהיה קשה. לאחר השנה בארץ בה רכבתי מעט בשל הפציעות, ההתרגשות לקראת התחרות והמסע הייתה גדולה. ככל שהתקרבתי לתחרות כך גם גדלה ההתרגשות.

ברכיבה הראשונה לא הפסקתי לחייך ואפילו בעלייה היה כיף… הגעתי לתחרות עם ציפיות מאוד גבוהות להישג משמעותי אבל כבר לאחר הפרו סטייג' הבנתי שהרמה הרבה יותר גבוהה ממה שחשבתי. כל רוכב שמגיע להתחרות ב EWS השקיע, התאמץ והרוויח בהרבה עבודה וזיעה את המקום. כל רוכב מגיע רעב ודלוק להשיג את התוצאה הטובה ביותר, ואלו הרוכבים הטובים בעולם!

לאחר יום אימונים, יום פרו סטייג' וארבעה סטייג'ים נוספים ברכיבה לא מספיק טובה (אך ללא נפילה בינתיים)- נפתחתי יותר ושחררתי יותר מהירות בראן האחרון. ואז נפלתי… בתחרות הזאת "טעמתי" בפעם הראשונה מהרמה העולמית בה רוב המתחרים מגיעים עם נותני חסות, מטרות רציניות ועזרה לוגיסטית מסיבית.

התחרות הזאת למדה אותי המון, למרות התחרותיות הגבוהה האווירה בין הרוכבים והאווירה בכלל מדהימה. כמעט כולם חברים של כולם או לפחות נחמדים לכולם, והחברותיות הזאת מאוד מזכירה את קהילת האופניים כאן בארץ. כפר התחרות הוא מקום מגניב, הקבוצות פותחות אוהלים, החברות "משוויצות" במוצרים החדשים שלהם ורק לעבור שם זה כבר חלק מהחוויה. מעבר לכך, רמת המסלולים, האורך, האגרסיביות והמגוון כל כך רחב ומשוגע, וכל-כך שונה ממה שאנו מכירים כאן בישראל. אורך המסלולים והאינטנסיביות שלהם דורשים כושר מטורף. כך גם ההתשות שיכולות להגיע גם לכמעט שעתים של טיפוס ובשיפועים תלולים. האגרסיביות של המסלולים דורשת טכניקת רכיבה גבוהה מאוד, יכולת ריכוז גבוהה לאורך זמן ויכולת קבלת החלטות בזמן קצר. ההקפדה על הזמנים דורשת טקטיקה ואסטרטגיה שהרגשתי שעלי ללמוד מהתנסות. הציוד מסומן ביום התחרות הראשון והחלפתו גוררת קנסות או פסילה ולכן תחזוקת האופניים צריכה להיות מוקפדת וברמה מאוד גבוהה. למדתי שכדי להצליח בתחרויות הEWS עלי לעבור עוד דרך ארוכה של אימונים ושיפור יכולות. סיימתי את התחרות במקום 44 מאוכזב מהתוצאה אבל מבין שזו רק ההתחלה.

מנוחה, הפנמה וחזרה למסלול המרוצים

לאחר התחרות חזרתי לארץ לשבוע קצר ומיד המשכתי לתחרויות הבאות- השנייה באוסטריה וסלובניה והשלישית באיטליה. התחרות השנייה הייתה מיוחדת מכיוון שעברנו במהלך התחרות בין סלובניה לאוסטריה. ביום האימונים התנאים היו רטובים ומחליקים והמסלולים היו איטיים, קשים וארוכים. הרבה שורשים, קטעי עליה ופידול, וחלק מההתשות ביום אימונים לא היו ההתשות בפועל של יום התחרות, ולכן לא ניתן היה לתכנן את הזמן כראוי. ביום האימונים נסענו ברכבים בין אוסטריה לסלובניה ובחזרה, אך בתחרות פידלנו חזרה מסלובניה לאוסטריה. יום למחרת היה הפרו סטייג' במסלול מטורף- רבע שעה של ירידה מלאה שורשים, סלעים ובורות, כשהכל תלול מדורדר ומפחיד. ממש בתחילת ראן התחרות על הפרו סטייג' נשבר לי המעביר, נקרעה השרשרת והתעקמה האוזן. לרכב לא יכולתי כמובן. אבל כדי שאוכל להמשיך בתחרות הייתי חייב לסיים את המסלול ולכן עשיתי בריצה את כל יתר המסלול- כ 5 ק"מ… הגעתי למטה מותש לגמרי, אחרי ששני רוכבים עקפו אותי. כמובן מאוכזב מהיום וגם יודע שמתחיל את התחרות מחר עם זמן גרוע של היום, אבל שמח שהתגברתי על האתגר ולמרות הכל אני יכול להמשיך בחלק העיקרי של התחרות שמתקיים למחרת.

לשמחתי DAA- יבואני ונציגי שימנו בישראל, הכניסו אותי לרשימה העולמית של ספורטאי שימנו שמקבלים סיוע מהצוות הטכני של שימנו בכל התחרויות. כך מיד כשירדתי למטה מפורק (ועם אופניים מפורקים) צוות שימנו לקח את האופניים, טיפל בהם והחזיר לי אותם תקינים ומוכנים ליום התחרות שלמחרת.

את יום התחרות התחלתי כאילו אני במקום הראשון. נתתי הכל בכל המסלולים ושיפרתי את המיקום מסטייג' לסטייג'. לאחר שלושה ראנים בסטייג' 4 עיקמתי את הגלג"ש בקראנק ושוב נאלצתי לעשות ראן ללא שרשרת והתוצאה בהתאם. נאלצתי להכות עליו עם סלע כדי שאוכל להגיע לנקודה בא מותר לעזור לי. הגעתי לטק זון ושוב שימנו טיפלו לי באופניים כדי שאוכל להמשיך ולהתחרות. את הראן האחרון שהיה גם הוא כ 15 דקות סיימתי עם תוצאה טובה אבל עם כל התקלות סיימתי בסופו של דבר במקום 43. בידיעה שנתתי כל מה שיכולתי ושאני לומד ומשתפר ביכולות הרכיבה שלי, סיימתי שוב מאוכזב ומוכן לתת הכל בתחרות הבאה.

כבר למחרת יצאנו לאיטליה לתחרות הבאה בנסיעה של כ-10 שעות. הדירה שלנו הייתה ממש 20 מטר מכפר התחרות וזה היה מעולה- האוטו לא זז מהחניה, כל דבר עשינו ברכיבה וכל האווירה הייתה אופניים. מזג האויר היה גשום ולכן ביצעתי אימוני אינטרוולים בגשם (חוויה מעולה, ממליץ!). בימי מנוחה שהיו לי לפני התחרות הסתובבתי באוהלים של החברות שימנו ופוקס, שם כרגיל עזרו לי להביא את האופניים למצב מושלם לתחרות. ביום האימונים המסלולים היו רטובים וחלקים מאוד בגלל הגשם.

התחרות התקיימה באחד המקומות היפים ביותר שראיתי- Val Di Fassa: הרים בגובה של כ- 3,500 מטר, מצוקי סלע, ירוק, נחלים… נראה כמו עטיפה של שוקולד שוויצרי. אחרי יום אימונים חלקלק ומעייף התארגנתי לפרו סטייג' של יום למחרת. הבוקר למחרת פתח סוף שבוע שימשי ויפהפה. המסלול היה יחסית קצר, כ-4 דקות בלבד, עדיין קצת רטוב, לא מאוד תלול אבל מהקשים שהתחריתי עליהם- כל שניה מהמסלול הייתה מלאה בשורשים שהאטו אותי ומנעו ממני לשמור מהירות או לפדל. בין רכיבת האימונים לרכיבת ראן התחרות גיליתי שנשבר לי הפריילוף של הגלגל האחורי. למזלי ניר ביבאס היה שם ועזר לי לסדר את זה בזמן לראן תחרות. את הפרו סטייג' הזה סיימתי במקום 37 מתוך 60 מתחרים.

את יום התחרות התחלתי שוב במורל גבוה, מוכן לתת הכל. במהלך סטייג' 2 (הראשון לאותו יום) החלקתי, סיימתי במקום ה 41 ואיבדתי זמן יקר. בשאר הסטייג'ים שיפרתי את הזמן ולפני סטייג' 5 הייתי ממוקם בטופ 30. לאחר טיפוס ארוך יצאתי לסטייג' 5, האחרון בתחרות, וגם בו נפלתי. עיקמתי את הכידון ותוך כדי ניסיונות לסדרו ראיתי את הרוכב שהוזנק אחרי מגיע. הבנתי שהנפילה וסידור הכידון גוזלים ממני זמן רב וזה נתן לי מוטיבציה חזקה לתת הכל ולהתרחק ממנו שוב. הגעתי למטה גמור לגמרי. סיימתי את התחרות במקום 35, מאוכזב מהנפילות שהאטו אותי אבל מרוצה מאוד מהשיפור ומהסטייג'ים בהם לא נפלתי ועשיתי זמנים טובים.

צפון אמריקה, לא כפי שתכננתי

אחרי איטליה חזרתי לארץ והתחלתי להתארגן ליציאה לקנדה להמשך תחרויות הסבב- בקנדה וארה"ב. טסתי לבד לקנדה ולאחר מסע של כ 40 שעות הגעתי לוויסלר. העירה וויסלר היא סוג של חלום, הכל סובב שם אופניים- המוני רוכבים, שבילי אופניים, מתקני אופניים בכל כלי התחבורה הציבורית, שאטלים ובעיקר- מסלולי רכיבה מאתגרים בלי סוף. תענוג. לאחר כמה ימים בהם חייתי שם לבד הצטרף אלי ישראל קאופמן אחרי תקופה ארוכה שבילה במורזין.

כל יום בוויסלר היה חלום. ארוחת בוקר ומיד יוצאים לרכב במקום הכי טוב בעולם, עד הערב. יום רכיבה ארוך ומטורף. כל ברם, כל קפיצה, כל שורש וכל סלע היו בדיוק במקום שצריך. הכל מושלם- מהבניה, דרך האנשים והאווירה ועד הנופים והטבע שמסביב. אלה היו שבועיים מטורפים, אפילו אינטרוולים ואימוני עליות שעשיתי שם (והם היו קריעה) היו כיף חיים.

כל הזמן שם שמעתי אזהרות שבוויסלר נופלים בגלל שמתלהבים מכמה שהכל מושלם ונוטים להגזים. אני כאמור באתי לשם במטרה אחת בלבד- להתאמן ולקחת חלק בתחרות הסבב שמתקיימת שם. זאת אומרת שלא יכולתי להרשות לעצמי להיפצע שוב, ולכן הלכתי לפי הספר- התחלתי רגוע מאוד, מסלולים כחולים, עדינים וקצת פלואו שכמובן גם הם היו מושלמים ולאט לאט עברתי למסלולים היותר קשים, הטכניים התלולים והפסיכים לגמרי. לאחר שבועיים באמת מושלמים שהשתפרתי בהם כמו שלא דמיינתי, קאופמן ואני עצרנו לעבוד על קטע טכני, קטע שעברתי אותו כמה וכמה פעמים. רק שהפעם סטיתי ימינה מידי, הכידון נתפס בעץ קטן, ואני עף קדימה ומתרבק חזק… התוצאה- שבר בשורש כף היד ושבר בעצם הבריח… הצלחתי לקום מהמסלול בכאבים ולצאת ממנו כדי שלא ירכבו עלי, שכבתי מבואס לצד המסלול בעוד קאופמן מזעיק חילוץ.

לקח כ 20 דקות עד שחילצו אותי לבית חולים הקרוב. מעבר לכאב החזק שחוויתי ברגעים אלה, פשוט נשברתי (גם) מנטלית. התחלתי לבכות מאכזבה ובאסה, אחרי שנה עם שתי פציעות קשות שהצלחתי לקום מהן חזק ואחרי תחרויות בהן השתפרתי ושיפרתי את המיקום מתחרות לתחרות שוב נפלתי, ולא מתוך יהירות, שחצנות או הגזמה. זה היה פשוט מזל רע. וזה גם שבר אותי. למה דווקא אני? למה עכשיו? למה כשאני מרגיש הכי טוב אי פעם על האופניים?

למרות הכל הצלחתי להישאר חיובי, (הרבה בזכות "המאפיה הישראלית בוויסלר" שדרשו  ודאגו לשלומי- נגה, יונתן מעין, אוהד ניר ,ישראל קאופמן, הטמן, גיא בר ורותם ידידיה) הבנתי שכמו בנפילות הקודמות אני אעבוד קשה ואצא מזה חזק יותר. למרות הפציעה החלטתי בהחלטה משותפת עם ההורים להישאר בקנדה עד אחרי התחרות ולעודד את שאר המתחרים. בימים שנותרו עד החזרה נפגשתי בזכות ארז וייס (הבעלים של DAA וריסייקלס) עם רוכבי קבוצת הפאקטורי של אורבאה ודיברתי איתם, היה מאוד נחמד ומלמד להכיר את הרוכבים ואת אנשי הצוות שמאחורי הקלעים.

סוף דבר

הסבב הזה, שהיה קצר מהמתוכנן, היה שיעור חשוב ומשמעותי עבורי. הבנתי בדרך הקשה מהו ה EWS ומה הדרישות של הרמה עולמית באנדורו, ובעיקר כמה השקעה נדרשת ממני מההורים ומהסביבה בכדי להגיע לרמה כלכך גבוהה. הבנתי את חשיבות ההגעה בכושר גופני גבוה מאוד, מנוחה לפני תחרות, תזונה, הבנתי את החשיבות של מנטליות אצל ספורטאי תחרותי, הצורך לא לוותר על תחרות גם כשהדברים לא מסתדרים כמו שדמיינתי ורציתי. למדתי על אימונים גם כשקשה ואין כוח (בגוף ובנפש) ויחד עם זאת לתת מנוחה כשצריך ללא באסה בכלל. למדתי הרבה על מכונאות אופניים ועל איך אני אוהב להתאים לעצמי את האופניים. במהלך השנה האחרונה בפרט ושלושת השנים בכלל הכרתי אנשים נהדרים ומיוחדים שמלווים אותי בדרך-תומכים, משתדלים ומתאמצים למעני. גיליתי כי ענף האנדורו מושך אליו אנשים טובים ורכשתי המון חברים חדשים. חידדתי לעצמי את המטרות והיעדים שלי לעתיד והבנתי שנדרשת עוד הרבה עבודה והשקעה. אני עובד על זה בלי הפסקה, גם כשפצוע, בזכות ובעזרת המאמנים, ההורים והחברים.

נהניתי מכל רגע השנה, התמודדתי עם דברים שלא הכרתי, התגברתי על קשיים רבים, נפילות, התרסקויות, בעיות טכניות, לוגיסטיות ועוד… בתחרויות ובהכנות אליהן התבגרתי ולמדתי המון. אני מקווה להגיע לסבב הבא, עונת 2023, בשל יותר, חזק יותר, מוכן יותר ובעיקר- להחלים ולהישאר בריא ושלם.

אלעד

מוזמנים לעקוב אחרי בעמוד האינסטגרם שלי כאן

בהזדמנות זאת אני רוצה להודות שוב וקודם כל להורים, שהיו וימשיכו להיות שם בשבילי ויתמכו בי בכל דבר- אני חושב שכל ספורטאי בישראל היום חייב את התמיכה המלאה של ההורים שלו בשביל להתקדם ולהשתפר. לנגה כורם שעוזרת לי בכל דבר ובלי סוף בשנתיים האחרונות ובזכותה ובזכות אריק פלדמן התקדמתי בכיוון הנכון וקיבלתי תמיכה חשובה. לנותני החסות: DAA, ריסייקלס, Fiber wheels, אלפנט סקין, טל אופטיקה, ג'ינגה ופודיום על האמונה בי והעזרה הגדולה. לאולרייד שעזרו לי להתאהב בספורט המדהים שבחרנו להתעסק בו, לאיליה שר שפתח בפני בפעם הראשונה את האפשרות להתחרות בחו"ל. למשפחת יטי ישראל- אלעד, ארין, פטו, יניב וארז שנתנו לי את התמיכה הראשונה והדחיפה הראשונה. ולעוד המון חברים ואנשים מיוחדים שעוזרים, תומכים ומעודדים אותי להמשיך הלאה ולהשתפר מיום ליום.