נעמה נוימן אלופת ישראל בקרוס קאנטרי אולימפי ב 6 שנים האחרונות הודיעה לא מכבר על עזיבה של טים משגב הקבוצה שבה גדלה, התאמנה, ותחת חסותה התחרתה כל הקריירה, לטובת הקמת קבוצה מקצוענית בינ"ל חדשה. קבוצת Team 1VISION היא הבית החדש של נעמה במסגרתה היא תתחרה מהיום, יחד עם רוכבות האופניים הגרמניות ליה שריברס ואנטוניה דוברמן. נפגשנו עם נעמה לראיון קצר כדי לסכם פרק בקריירה, לשמוע קצת על הקבוצה החדשה ולדבר על הפרק החדש של המקצוענית הישראלית.

ראיין וכתב: אריק פלדמן    צילומים: אוסף אישי

נעמה נוימן, ספרי לנו בבקשה על 3 דברים שלא ידענו עליך.

1. דובוני גומי זה החולשה שלי
2. אני עובדת על הוצאת ספר
3. למרות כל התקופות באירופה, עדיין לא התרגלתי לקור וזה הדבר שהכי קשה לי במקצוע הזה.

ספרי לנו בקצרה (אם אפשר) על השנים האחרונות בקרירה שלך (ישראל וחו"ל).

אחרי תקופת קטגוריית נוער די מוצלחת, נכנסתי לתקופה של 3 שנים בהן הגוף שלי לא שיתף פעולה. פציעות, חוסר איזון, יכולות נמוכות ובעיקר יותר אכזבות מהצלחות. מאז 2019 המגמה השתנתה לטובתי ומרגיש לי שמאז פתחתי פרק חדש בקריירה ובחיים – השתחררתי מהצבא, עזבתי את יעד, המושב בו גרתי כל חיי והתחלתי לרכוב כמו שידעתי שאני יכולה. בלי כאבים, בלי פציעות, בתחושה טובה ובבריאות. מאז אני בתהליך מתמיד של חיפוש הדרך המדויקת והמיטיבה לי ביותר – כמות תחרויות בשנה, איזון אירופה-ישראל, צוות מקצועי, שגרת אימונים וכולי. משנת 2020 אני גם מתאמנת עם מאמן מחו"ל, בהתחלה זה היה פלוריאן ווגל השוויצרי ובשנה וחצי האחרונות זה ברי אוסטין הדרום אפריקאי, איתו אני מאוד מאוד מרוצה ואשאר איתו לעוד הרבה זמן. זה חשף אותי לגישות שונות לאופניים ולחיים בכלל ועזר לי מאוד למצוא את הדרך שלי והתאמת הסביבה שלי לצרכים שלי ולא ההפך. מאז היכולות והתוצאות עלו משמעותית אבל יותר מזה הבריאות, השמחה והשלווה שלי השתפרו משמעותית. אני מאמינה שהיכולות והתוצאות תלויות בבריאות ובשמחה שלנו ולא להפך.

מה הביא אותך להחלטה לעזוב את טים משגב, המועדון בו התעצבת והתפתחת כל השנים לטובת קבוצה חדשה?

טים משגב היא הקבוצה שבנתה אותי, גידלה אותי והיא הבית שלי. אחרי 14 שנים בקבוצה הרגשתי שאני צריכה שינוי. מה שהיה מדויק לי בגיל ההתבגרות כבר לא בהכרח מתאים לי היום. הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו שהוא יותר "שלי". אני בנאדם סקרן מטבעי ואני אוהבת להיות עסוקה, ויכול להיות שהתחלתי להרגיש "בנוח" מידי. הרגשתי שאני צריכה למצוא מקום שאהיה בו יותר אני ופחות מה שהייתי פעם. חיפשתי קבוצה מקצוענית לעבור אליה כי זה הצעד הברור מאליו של התקדמות בענף, וגם הגעתי לשלבים מאוד מתקדמים בשיחות עם כמה קבוצות, אבל זה פשוט לא הרגיש הדרך שנכונה לי.

איך עלה הרעיון לפתוח קבוצה עצמאית?

אז אחרי אליפות העולם באוגוסט 2022 ישבתי עם ליה שריברס לאכול קרפ צרפתי (בכל זאת אליפות העולם התרחשה בצרפת והמעמד מחייב). סיפרנו אחת לשנייה על התחרות שלנו, מה היה טוב, מה לא היה טוב, קצת צחקנו, קצת בכינו- מפגש רגיל של 2 חברות בסך הכל. דיברנו על התחרויות הטובות והפחות טובות שהיו לנו השנה. והגענו די מהר להבנה שהגורם המשותף לכל התחרויות הטובות, זאת הסביבה. כשהיו איתנו אנשים שעושים לנו טוב, התחרינו טוב. יותר מאשר אם היה לנו מכונאי/מעסה/תנאים טובים, בסוף הסביבה השפיעה יותר מהכל. והבנו, די מהר, שהחלום הזה שלנו להיכנס לקבוצה מהדרג הגבוה, הוא בעצם לא כל כך חלומי. או יותר נכון – פשוט לא כל כך מתאים לנו. שתינו לא אוהבות במיוחד לעשות מה שאומרים לנו, לשתינו קשה להיות מחויבות להחלטות של אנשים אחרים, ושתינו, עם כל ההשלכות של זה, מעדיפות להתמודד עם ההחלטות, עם העבודה הקשה שבניהול, מאשר שיעשו את הדברים לא בדרך שלנו. מעדיפות לעבוד יותר קשה בשביל יותר עצמאות וחופש. אנחנו לא טובות בלהיות ראש קטן. אבל יותר מהכל, זה הכי רחוק שיש מלייצר לעצמך את הסביבה שדיברנו עליה בהתחלה.

ליה היא אחד האנשים שהכי קרובים אליי מאז שהכרנו בגיל 16. המשפחה שלה היא המשפחה שלי והבית שלה הוא הבית שלי באירופה. היא הייתה בארץ פעמיים, התאמנו, חיינו והתחרינו ביחד, אנחנו מכירות את כל השטויות אחת של השנייה ותמיד כיף לנו ביחד. בכל הגביעי עולם, אפילו שאף פעם לא היינו באותו קבוצה, אנחנו תמיד מתאמנות ביחד על המסלול, תמיד יושבות לגלידה וקפה יום לפני התחרות ובאופן כללי היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי באירופה.

כשנפגשנו לאחר כמה ימים בגביע העולם בוואל די סול שאלתי אותה "כמה מטורף זה יהיה אם אני אציע שנפתח קבוצה משלנו?". היא הסתכלה עליי ואמרה שהיא חשבה על זה מאז הקרפ באליפות העולם. ואז שמנו את זה בצד, התחרינו בגביע העולם האחרון לעונה וכשחזרנו כל אחת לארצה, התחלנו לגלגל את זה. מיד הצטרפה אלינו אנטוניה (טוני) דוברמן, חברה טובה נוספת מגרמניה, גם היא הייתה בארץ והתחרתה איתי פעמיים באפיק (למעשה הכרנו כשליה הייתה חולה ולא יכלה לבוא לאפיק אז היא שלחה את טוני במקומה ב-2018). התייעצנו עם גאורג אגר ולוקס באום (מנצחי 3 המהדורות האחרונות של אפיק ישראל), שהם חברים טובים של הבנות מגרמניה ופתחו בעצמם קבוצה מקצוענית שלהם בתחילת 2022. התחלנו לייצר לעצמינו את הסביבה שתעזור לנו להגיע הכי רחוק שאפשר, סביבה מנצחת. האמת שתוך משהו כמו חמש דקות שיחה הוחלט שאנחנו הולכות על זה בכל הכוח, ו-וואלה- היה דרוש הרבה כוח.

לעיתים זה זרם והצליח והיה מדהים ומרגש, לעיתים זה היה כמו ללכת ראש בקיר, לעיתים יותר רחוקות זה אפילו הרגיש כאילו עשינו טעות וזה גדול עלינו. היה רגע אחד מתישהו בנובמבר, שליה קיבלה שוב הצעה מקבוצה מקצוענית (אחרי שאמרנו "לא" לכל הקבוצות שדיברנו איתן באוגוסט). וזה היה קצת מערער, כי הקבוצה שלנו עוד לא לגמרי תפסה כיוון וזה בהחלט הייתה הבחירה הקלה יותר. זה היה כמו הזדמנות "יציאה" אחרונה. כמעט ויתרנו על זה, כמעט הלכתי לדבר עם קבוצה שפנתה אליי לפני כן, אבל הבנו שזה פשוט לא אנחנו. זה לא יתאים לנו ולא יספק אותנו. תמיד חזרנו לאותה הנקודה – זה הדבר הנכון לעשות. לא הקל ביותר, אבל המדויק ביותר. ועוד כמה חודשים, כשזה יעמוד על הרגליים, זה יהיה הדבר שהכי נתגאה בו כל חיינו עד כה.
והנה אנחנו כאן, אחרי חודשים של עבודה סיזיפית תוך כדי שאנחנו חיות את חיינו – בעבודה, בלימודים, באימונים – הדבר הזה עומד על הרגליים ולומד ללכת.
כן, זה הבייבי שלי, וזה הפרויקט שאני הכי מתגאה בו עד כה.

ספרי לנו על הקבוצה עצמה, ומה המשמעות האופרטיבית של קבוצה עצמאית?

בפשטות זה אומר שאף אחד לא "עושה בשבילנו". מה שאנחנו צריכות, רוצות, חושבות, חולמות- אנחנו צריכות לייצר בעצמנו. אם יש לנו צורך ורצון במחנה אימונים – התכנון, התאריכים, המיקום וגם מציאת המימון – עלינו. בחירת התחרויות של הקבוצה – עלינו. עיצוב הביגוד, שיתוף במדיה, בחירת השם, הצבת מטרות, במה נתמקד וכמובן – שילוב ה VISION בתוך כל זה – עלינו.

להתחרות, לייצר סביבה מנצחת ולהגיע להישגים זה חלק ענק, אבל הוא בכל זאת רק חלק, מהמשמעות של הקבוצה הזאת. אנחנו רוצות לעשות יותר. אנחנו רוצות להשפיע לטובה, אנחנו רוצות לעזור לאחרים, רוצות לעזור לסביבה ואנחנו משתמשות בפלטפורמה של הקבוצה לעשות זאת. דרך חברות שתומכות בנו אנחנו הולכות להשתלב בפרויקטים חברתיים כאלה ואחרים. הרבה מחברות הציוד שלנו הן חברות ECO FRIENDLY שמשקיעות המון במיחזור וצמצום ההשפעה השלילית על איכות הסביבה וחשוב לנו להראות לאחרים את הצד היפה של הספורט, להוות דוגמה של נשים בריאות ועצמאיות בספורט, ולהפיץ את התשוקה שיש לנו לרכיבה ותחרויות, וככה לעזור לאנשים ללכת אחרי החלומות והתשוקות שלהם.

כמה כסף צריך בשביל לקיים קבוצה כזאת ואיך משיגים אותו?

האמת שהיה מאוד קל לחשב את זה. אנחנו מנוסות ויודעות בדיוק כמה עולה המחיה, התחרויות, הנסיעות ובכללי ההוצאות השנתיות שלנו. על זה הוספנו משכורת סמלית לפי מה שהיינו מקבלות באותן קבוצות שדיברנו איתן לפני בניית הקבוצה, וזה הסכום שחיפשנו להגיע אליו מכלל התומכים במצטבר. מאחר ואת כל הציוד אנחנו מקבלות מספונסרים ואין לנו אנשי צוות נוספים בקבוצה שצריך לשלם להם משכורת, מדובר על סכום של כ-200 אלף שקלים בסך הכל.

בהתחלה כל אחת השתמשה בקשרים שלה ויצרנו איזשהו בסיס של תמיכה מישראל ומגרמניה, בעיקר חברות של ציוד. גאורג ולוקס מייעצים לנו עד היום ומכווינים אותנו. אם זה באיך לפנות ולמי, למי לתת מקום על החולצה ובאיזה מחיר, בירוקרטיה מול האיגודים, זכויות, חובות וכולי. נקודת מפנה בתהליך הייתה כשהבנו שאפשר להתחיל את זה גם אם לא הכל מובטח מראש. תוך כדי העונה עוד נוכל לפנות לאנשים נוספים, נוכל להראות להם תוצאות בשטח (בשאיפה) ובגלל שזה פרויקט לטווח ארוך, לא הכל חייב להיות מסודר מראש. דברים עוד יזוזו בהמשך. סעיף חשוב בחוזה שלנו מול חברות שגאורג ולוקס המליצו לנו עליו הוא שאם אנחנו משיגות א, ב, ג, התמיכה עולה בהתאם. ככה החברות לא חייבות לשים עלינו סכומים גדולים מההתחלה לפני שהן רואות תוצאות או הבטחה כלשהי ואנחנו מנגד נקבל מה שמגיע לנו – עשינו, קיבלנו. לא עשינו, לא קיבלנו. הוגן בסך הכל.

מה המטרות שלכן לעונה הקרובה ובכלל?

המטרות ההישגיות לעונה הקרובה הן להתבלט בסצנת גביעי העולם והתחרויות בדרג הגבוה באירופה, לנצח תחרויות, לעלות על פודיומים ולהיות במשחק. עבורי זוהי עונת מפתח כשבאוגוסט זוהי ההזדמנות שלי לעשות קריטריון לאולימפיאדה דרך תוצאה באליפות העולם. לגרמניה יש כרטיס לרוכבת ואולי לשתי רוכבות, כך שעבור ליה וטוני המטרה היא להיות בין שלושת הרוכבות המובילות בגרמניה. השאיפה שלנו היא שזה יהיה הבית שלנו להמשך כל הקריירה ושנתפתח ביחד עם הפרוייקט הזה. מטרות לא פחות חשובות מזה הן להישאר בריאות, שמחות ולהצליח לעשות מעבר. לעזור לאחרים לראות את הצד היפה של הספורט, להפיץ את התשוקה שלנו לתחרויות ולספורט, אולי יום אחד זו תהיה עמותה? הכל אפשרי.

האם את הולכת להעתיק את מרכז החיים שלך לאירופה?

כרגע עובד לי החצי חצי הזה. נתחיל מזה שאני עוד לא מוכנה נפשית לעבור חורף באירופה, ונמשיך בזה שאני אוהבת את החיים שלי כאן, אפילו שהם חיים של פחות מחצי שנה כל שנה. רשת המתאמנים שלי גדלה והמחויבות שלי אליהם גדלה גם כן והם חלק גדול מהבחירה להיות כאן. השנה בפעם הראשונה הולך להיות לי מקום משלי כשאני הולכת לשכור דירה ביחד עם ליה בעיר רגנסבורג בגרמניה. אחרי כ-10 שנים של לחיות ממזוודה ולעבור בין Airbnb לספה של חברים במשך חצי שנה כל שנה, זה הולך להיות קצת אחרת. יכול להיות שזה יגרום לי להרגיש שם יותר בנוח ולראות את עצמי חיה שם יותר, יכול להיות שזה יגרום לי להבין שזה פחות עובד לי. אני לא מרגישה צורך להגיע להחלטות יותר ארוכות טווח כרגע אבל האופציה בהחלט קיימת. בשנתיים האחרונות אני לומדת גרמנית ככה שאני ארגיש שם יותר בנוח עם התקופות הארוכות וזה בהחלט משנה ומשפר את התחושה.

זאת אמנם קבוצת XC, אבל ברשותך אני חייב לשאול (מתוך אינטרס אישי…): מה עם ליגת האנדורו הישראלית? את לא בורחת לנו, נכון?

אין לי שום כוונה לפספס תחרויות בליגת האנדורו הישראלית, כל עוד הן קורות כשאני בארץ. לדוגמה, לצערי הרב, את השתיים הקרובות אאלץ לפספס.

סיכום

נעמה נוימן היא מסוג הספורטאים שמוכחים לנו כל פעם מחדש שלענף האופניים הישראלי יש מקום בין האומות. בשביל רוכב/ת מישראל התהליך הוא אמנם פחות טבעי מאשר לרוכב האירופאי, והוא בעיקר ארוך, מאוד סיזיפי ודורש הרבה כוח ותעצומות נפש. אבל כששומעים כמה נחישות וכמה רצון לעבוד קשה ולהצליח יש לנעמה, נראה שהשמיים הם הגבול. נעמה תמשיך לדווח לנו כאן על מעלליה בעולם ובכלל, אנו נמשיך לתמוך מכאן. בהזדמנות זאת אנו רוצים לאחל בשמנו ובשם כל קהילת האופניים הישראלית הצלחה גדולה לנעמה ולקבוצה החדשה ומצפים בכיליון עיניים לעונת התחרויות הקרובה.