כתב: יניב כליף
שבת, 7 לאוקטובר 2023
את השבת האחרונה, זו של ה 7.10 תכננתי כבר מראש. תחרות האנדורו החמישית של ליגת האנדורו הישראלית נקבעה לסינגלים המשובחים של משמר, וכמי שאוהב את הליגה, ומכיר כמה מתחרים ידעתי שאהיה שם.
ב 6:24 פתחתי את העיניים, ואמרתי לעצמי שאני יכול לעצום אותן לעוד כמה דקות, אני לא מתחרה ואין סיבה לא לישון עוד איזו חצי שעה, ואני אגיע בדיוק בזמן להזנקות הראשונות.
כמה דקות מאוחר יותר ב 6:32 נשמעה האזעקה הראשונה בשכונת מגוריי ברמת גן, כמו בסוג של שגרה (למרות שעברו מספר חודשים מהפעם האחרונה) קמנו, צעדנו לממ"ד, סגרנו את חלון הפלדה החיצוני וחיכינו מספר דקות עד שיצאנו החוצה.
בשלב הזה, חשבתי לתומי שזה משהו "רגיל", הכנתי לי קפה והחלטתי כבר לצאת לתחרות כדי לעודד על המסלולים. בדרך, בנסיעה ברכב שמעתי קצת חדשות, וקצת מוזיקה, עדיין לא הגיע מידע מלא ועדיין לא הייתי ער לתמונה המלאה שתתברר בעוד כמה שעות.
עם ההגעה לכפר התחרות הכל היה נראה אחרת, הרגשתי שהכל קטן יותר, הרבה פחות רוכבים, הרבה דאגה על פניהם של מי שהגיע, דאגה על פניהם של נגה כורם ומארגני התחרות האחרים, דאגה על פניהם של הספונסרים – ובעיקר שקט, דבר שלא מאפיין תחרויות מעין אלו.
התחרות הוזנקה (באישור של כל הגורמים הרלוונטיים) ויצאה לדרך. תוך כדי ההזנקות הראשונות חלק מהספונסרים קיפלו את הציוד והדוכנים ונאלצו לנסוע חזרה הביתה כי המצב החל להיות מתוח יותר ויותר, וחלק כבר קיבלו הוראה להתייצב. התחרות גם היא קוצרה בהתאם לנסיבות ומדאגה לביטחונם של הרוכבים ולהוראות גורמי הביטחון, וכולנו מקבלים עדכונים בקבוצות פייס או whatsapp שמתחילים לשפוך אור על מה שקורה בעוטף.
תוך כמה דקות אני לוקח החלטה, מקפל את עצמי ונוסע הביתה. בדרך בחדשות מתחיל להבין שהנורא מכל קרה, קורה, מתרחש בזמן אמת ואנחנו תחת מתקפת טרור חייתית בעוטף עזה. מתקפה משולבת, מאורגנת ומוצלחת שגובה מאיתנו מחיר יקר עם חיילים הרוגים, אבל גם מחיר שבעבר לא חווינו עם מאות אזרחים שנטבחו ללא רחם, אבות, אימהות, סבים, סבתות, ילדים, פעוטות, נשים, גברים, חברה צעירים שיצאו למסיבות טבע – מכל הבא ליד, האויב לא מבחין ולא מבדיל – רוצח!
בבית התמונה הופכת מורכבת עוד יותר, ההבנה שלחמאס ולגרורות הטרוריסטים האחרות בעזה יש שבויים רבים ישראלים, בהם נשים, גברים, משפחות, ילדים, פעוטות, וזקנים – ללא רחם.
הימים הבאים מלווים בפחד, מראות נוראיים, תמונות, סרטונים, דיווחים בחדשות ובערוצים אחרים והבנה לא פשוטה שפשוט הכל קרס, בבת אחת – בלי התראה, בלי תגובה מהירה, בלי מספיק כוח אדם להתגונן, בלי מספיק נשקים, וגם בלי מערכות תומכות שמצליחות להתמודד עם גודל האסון.
בשבת בדיווחים הראשונים מספר ההרוגים עוד עמד על מספר בלתי נתפס בהתחלה של 100 נרצחים, אח"כ בראשון המספר עלה ל 200 הרוגים, משם קפץ ל 400, אח"כ ל 700, אח"כ ל 900, ול 1,300 נרצחים לפחות ועוד אלפי פצועים. כמובן שאני מתכנס לתוך עצמי, נושם, בקושי מצליח לעכל ורק מקווה שבתוך המספרים האלו לא יהיה חבר, או אפילו מישהו שאני מכיר בשם, או בתמונה – רק כדי להקהות מעט את הרגש ולהצליח להתנתק.
תומר שפירר
ביום שלישי, ב 10 לחודש אחרי ימים של מידע שוטף בערוצי המדיה השונים ראיתי את הפוסט של יורם שפירר – אבא של תומר שפירר שפרסם בפייס. את שם המשפחה ישר זיהיתי, ועוד לפני שקראתי ראיתי את התמונה של יורם ושל תומר שפירר – אז זה כבר הגיע אלי – תומר נרצח ואת תומר אני מכיר.
את תומר הכרתי ב 2021.
ב 2019 התאמנתי ורכבתי את אפיק ישראל יחד עם פטו טנר, הפרטנר המושלם שלי שחלקכם ודאי מכירים אותו כבעלים של חנות האופניים 217 אז מקיבוץ כרמיה והיום ביד מרדכי.
כשסיימנו את התחרות, אחרי פחות משבוע פטו התקשר לבשר לי שב 2020 נרכב שוב את האפיק. לי זה היה ברור שזה לא יקרה שוב – הייתי, נהנתי ושמתי וי. באפריל 2020 תומר נדבק בחיידק האופניים, תחילה ביקש מפטו אופניים פשוטים, שיהיו כלי תחבורה פשוט וזול – וכך יצא את החנות בפעם הראשונה. עם הסגרים בעידן הקורונה תומר המשיך לרכב, הגדיל את נפח הרכיבות, גילה את ה Strava וחלה בשדרגת לעבר הזוג הבא ואח"כ לזוג נוסף, ומפה לשם החיבור עם פטו והחנות הפך להצעה מגונה להשתתף יחד באפיק של 2021.
במסגרת האימונים שלהם יחד פגשתי את תומר – עם חיוך, חטוב, חזק לאללה – ואת הרכיבה הראשונה איתם שבשבילי בשביל הכיף, סיימתי בלי אוויר בריאות.
ידעתי שפטו מצא פרטנר שהולם את היכולות שלו, ותומר היה כזה. לא רק חזק פיזית, גם חזק מנטלית – ועדין מישהו שכיף לרכב איתו, להיות איתו ולצחוק איתו. מעבר לרכיבה הזו רכבתי עם תומר עוד פעם אחת או שתיים, ולעיתים גם יצא לי לראות אותו פה ושם בשטח.
תומר נרצח ביום שבת ה 7 לאוקטובר, בזמן שיצא לרכב, יצא לסיבוב רגוע, לרכיבת פאן עם חברים בסינגל בארי כדי להזיז קצת את הרגליים ובלי להעמיס יותר מידי. תומר היה אמור להשתתף בתחרות אפיק ישראל לשנת 2023 שהיתה אמורה לזנק אתמול.
ב 6:30 כמה דקות אחרי שהאזעקות נשמעו, ועם הטילים הראשונים תומר כבר היה בדרך הביתה לאשתו והילדים. הוא הספיק להוציא שיחה אחרונה, להודיע שהוא בדרך, שיורים עליו ושימסרו למשפחתו שהוא אוהב אותם.
תומר כבר לא יישתתף בתחרות אפיק ישראל הזו, גם לא בתחרות הבאה, וגם לא באחרות.
תומר נרצח בדרכו הביתה, בסמוך לקיבוץ מפלסים בדרך ממה שהכי אהב לעשות – לרכב, לגמוע מרחקים, לטפס בעליות, לאתגר את הגוף, ואת החברים לרכיבה. את תומר הכרתי – לא הינו חברים קרובים, אבל את תומר הכרתי.
חברים רבים של תומר ספדו לו בפייס ועם חלקם, אלה שהיו אמורים להיות איתו באותה רכיבה גם דיברנו, זה היה מרגש לראות בכמה אנשים תומר נגע.
כולם הזכירו כמה הוא היה רוכב חזק, אחד שמאתגר את עצמו ואת האחרים. סיפרו שהיה לו הומור בריא גם שהרכיבות היו קשוחות, וכוח רצון עילאי. כולם אמרו שתומר היה אחד שאתה רוצה לרכב איתו, שכיף להיות איתו- מענטש אמיתי עם חיוך מאוזן לאוזן.
תומר היה אחד ממספר חברי קהילת רוכבי האופניים שיצאו לרכב בשבת בבארי, שוקדה ומסלולים אחרים באיזור, או ברכיבת כביש ומצאו את מותם באופן האכזרי ביותר בשבת הארורה הזו.
רוכבים אחרים נחלצו בעור שיניהם מהתופת, את רובם אני לא מכיר אבל לכל אחד מהם יש סיפור, לכולם יש משפחה וחברים. ולכולם יש משהו אחד משותף, משהו שיש לכולנו- האהבה לרכיבה על אופניים!
אלו הם שמותיהם של חלק מהרוכבים שנקלעו לתופת בשבת ה 7 לאוקטובר, חלקם לא יזכו לחזור לרכב:
תומר שפירר – נרצח בדרכו בנסיעה חזרה הביתה, ביריות לעבר רכבו, בסמוך לקיבוץ מפלסים.
ליאור וייצמן – יצא מביתו בשדרות לרכיבת כביש ואימון לתחרות Ironman – ונורה בזמן שרכב.
יבגני גלסקי – רוכב ושותפו של מקסים סרדיוקוב לתחרות האפיק אמור היה להגיע לרכיבה בבארי בבוקר שבת ה 7.10. נרצח עם סיום המשמרת שלו כלוחם אש בדרכו ברכב.
חיימי בנעים – יצא לרכיבה בשבת, גופתו נמצאה רק לאחר 4 ימים. חבריו כתבו שהיה שתיין בירות מדופלם, מצחיק, מלא אנרגיות, אדם מבריק, חבר! את הצעקה שאפיינה אותו כשרכב "מה רע לנו בחיים האלו, מה רע?" כבר לא ישמעו ברכיבות הבאות.
שלומי דוידוביץ' – יצא לרכיבה ביום שבת מצומת מפלסים, נכון לזמן כתיבת שורות אלו מוכרז נעדר.
איתי כהן וזוהר שחר שני רוכבים בני 15 בלבד נקלעו לאש כ 800 מטר מתחילת הרכיבה. הם הספיקו לרוץ למחסה קרוב, ולעלות לרכב הליווי בו נהג אבין של זוהר שחר – אבי. שלושתם נורו ע"י מחבלים והצליחו להימלט. הם מאושפזים בבית החולים לאחר ניתוחים מורכבים.
הלל זלמנוביץ ורון בנימין – עמדו לצאת לרכיבת שטח, נקלעו לאש. הלל נמצא ביום חמישי ירוי על סינגל בארי, רון עדין מוכרז נעדר.
איה מידן – יצאה לרכיבה מביתה בקיבוץ בארי ולאחר 200 מטרים נקלעה לתופת מטחי מרגמות. לאחר שהתחבאה במחסה קרוב, החליטה לחזור חזרה לביתה. בדרך נתקלה בעובדי חדר האוכל של קיבוץ בארי שסיפרו לה שיש מחבלים בקיבוץ. איה היתה במנוסה, בריצה כמעט 8 שעות, בהם גם הסתתרה בשיחים וקוצים עד שחולצה בשלום.
חיים מדינה שרכב באזור יחד עם יונתן קנה וניצל כותב: " שבת בבוקר, 7 לאוקטובר 6:20 בבוקר.
Yonatan Kaneh ואני התחלנו לרכב מאורים במטרה לפגוש את Haim Tal ופלטון הקומונה בצומת אשל הנשיא.
ב 6:30 שאלתי את יונתן מה זה הרעש העוצמתי הזה ומהר מאוד הבנו שהתחילה מתקפת טילים חסרת תקדים שלא הכרנו עד כה.
בעקבות יונתן ירדנו עם האופניים לצידי הדרך, מול הכניסה למושב פטיש והתחבאנו מירי הטילים המאסיבי.
שוב ושוב עלינו על אופניינו במטרה לחזור הביתה ושוב התחדשו התקפות הטילים, התרדרתי והזהרתי את חיים שהפלטון יסתובב ולא יגיע אלינו כי מסוכן, לאחר כחצי שעה אמרתי ליונתן שאני שומע ירי מנשק קל, ודי מהר קלטתי שאני רואה רכב מסחרי מלא במחבלים ובחלקו האחורי מחבל עם תת מקלע יורה צרורות על כל מי שנקרה בדרכו. המוח שלי התקשה להבין שמה שאני רואה אכן אמיתי כהחולייה מתקרבת אלינו במהירות מסחררת.
לשמחתי יונתן צעק לי "חיים תשכב" מה שהוציא אותי מהקיפאון וגרם לי לקפוץ בשכיבה לתעלה בצידי הכביש, מה שכנראה הציל את חיי, כי כך הכדור שקיבלתי מהתת מקלע "רק" קטע את החלק העליון של אצבע
ות 3, 4 ביד שמאל שלי. אם חלילה הייתי נשאר לעמוד הייתי עלול לקבל את הכדור באיבר חיוני ולהיפצע משמעותית יותר קשה ואולי אף למות. לאחר מכן, המשכתי בעקבותיו של יונתן להתחבא מאחוריי שיחים כשאני ממשיך לדמם ויונתן מתריע בפניי באסרטיביות להיות בשקט על מנת שהמחבלים לא ימצאו ויהרגו אותנו.
בשלב כלשהו הבנתי שכנראה הם לא יחזרו, יונתן ביקש שוב ושוב שיבוא לפנות פצוע מדמם, אותי. מה שבסוף קרה לאחר זמן שנראה כמו נצח. זכיתי להיות מהפצועים הראשונים שהגיעו לסורוקה ולכן נתפרו לי גדמי האצבעות די מהר ונחבשו. הפציעה הכי כואבת שעברתי בחיי. עדיין כואבת בהחלט. אך לעומת חבריי שנרצחו בימים אלה, אני משתדל לברך שיצאתי בזול.
ישראל אוחנה, ניר אוחנה, גולן ביטון, דודו בוהדנה – עמדו לצאת לרכיבה בבארי בדיוק שהמתקפה החלה. הם עלו חזרה על הרכבים בנסיעה מהירה הביתה. אדם שאותת להם לעצור גרם להם להאט ואז נפתחה אש לעברם. המזל האיר להם פנים ולמרות שנתקלו בעוד יורים בדרך ורכביהם ספגו כ 15 קליעים הם שרדו – אלו הם חלק מהחברים של תומר שפירר זכרונו לברכה איתם דיברנו.
בין יותר מ 1,200 מהנרצחים בשבת של ה 7.10 יש עוד רוכבים רבים. כאלו שהיו בבתים שלהם וגרים בעוטף עזה, כאלו שיצאו להגן על הבית בכיתות הכוננות, כאלו שהסתתרו בממ"ד שעות רבות ונשרפו חיים, כאלו שיצאו למסיבת טבע, יצאו לרקוד ולחגוג ולא חזרו ממנה.
קהילת האופניים איבדה רוכבים רבים בשבת הזו, כולם אהבו לרכב!
את הסיפור הזה כתבתי כי הייתי חייב, הרגשתי צורך לפרוק את הימים האחרונים, ואת מה שכולנו חווים כאן במדינה האהובה שלנו. אנחנו במלחמה על הבית, על הביטחון, על השבת השבויים. בימים קשים אלו הלב מתכווץ לאור הסיפורים המורכבים שקרו וקורים, אבל הלב גם נפתח לאור ההירתמות האזרחית המדהימה שיש כאן. חברים רבים שלי מקהילת האופניים ומחוצה לה עושים דברים מופלאים, מתנדבים, נוסעים ומסיעים ציוד ממקום למקום, דואגים להשלמת חוסרים ליחידות בצה"ל, מפעילים קשרים עם יבואנים שונים בתחומים רבים כדי להשיג ציוד ללוחמים, כדי להשיג ציוד לאלו שלא יכולים לחזור לבתיהם בעוטף ועוד מלא דברים טובים.
לטובת הקרב על התודעה העולמית, בימים הקרובים אתרגם את הכתבה הזו לאנגלית, ואנסה לקדם אותה למגזינים העולמיים בתקווה שיסכימו לפרסם. זו זירה שאני חושב שנכון שתכיר את הסיפורים האלו גם מהזווית המצומצמת של רוכבי האופניים.
אם יש רוכבים נוספים שהיו בשבת ה 7.10 בעוטף בדרך לרכיבה, או ברכיבה (בשטח או בכביש) ויכולים לשלוח לי את השם שלהם, וכמה משפטים על החוויה שלהם בשבת – אשמח להוסיף אותם לכתבה.
אפשר גם לשלוח לי קישורים לפוסטים שלכם אם רשמתם.
אפשר למייל שלי [email protected] ואפשר במסנג'ר, ואפשר ב WhatsApp.
Facebook
Telegram
WhatsApp