כתב: אייל קצנשטיין        צילומים: יואב לביא, אייל קצנשטיין

נכון שקצת אחרי האפיק הפייסבוק מוצף בפוסטים שמסכמים את האירוע ומודים לכל מי שקשור?

אז השנה החלטתי שאנצח את כולם ואקדים עם פוסט עוד לפני הזינוק!

אם אצליח להקדים את המתחרים שלי בכתיבת פוסט, אני את שלי כבר עשיתי? הקורא הנבון בוודאי יגחך בצנעה ויחשוב לעצמו שהשנה, התחרותיות גרמה לאשכנזי החביב לא רק להזיע את עצמו למוות לאורך כל הקיץ, אלא העבירה אותו על דעתו. אז דעו לכם שיש כאן גם מחשבה קדימה. לא בטוח שתהיה לי היכולת לכתוב משהו בהמשך, כי יש את העניין הזה של השותף לתחרות. למזלי הוא מרוכז בתחרות שתתקיים שבוע שלאחר האפיק כך שיש לקוות שהוא יהיה רק רמה אחת מעלי ולא 10 כמו תמיד. זה לא שהשותפים הקודמים שלי לא היו טובים ממני, אבל השנה ממש מדובר במקרה קצה. אז אני מקדים תרופה למכה וכותב כל עוד יש לי מספיק חמצן ואנרגיה לחשוב על משהו מעבר להתאוששות.

וברצינות רגע, באמת אפשר לעשות סיכום. סיימנו תקופה ארוכה ומשמעותית מאוד של אימונים והכנות. לפי הסטראבה והרשתות, רובנו עבדנו קשה מאוד, על האופניים ומחוצה להן. הקרבנו לא מעט ועל כל זה מגיע לנו שאפו.

שאפו עוד יותר גדול מגיע למשפחה ולבני/בנות הזוג שמוכנות לסבול את השיגעון הזה. אני הגדלתי לעשות וניצלתי חופשה משפחתית לעשות בלוק אימונים יפה בהרים של בוואריה ובדרך, טירטרתי חצי משפחה (14 איש)  כדי שאקח את האופניים איתי. איזה נשמות, נכון?

אז אני מנצל את הבמה הזו להודות לכל אותם בני משפחה יקרים שיודעים שאחרי 2100 אין עם מי לדבר, לגיבורים שמצליחים לשרוד את הבירבורים שלנו על וואטים, תנוחת רכיבה וזרימה בסינגל, לאוהבים שמנחמים אותנו כשכואב לנו האגו אחרי שמימון נתן לנו בראש באינטרוואל ובעיקר לבני המשפחה בעלי הטאקט שמצליחים להחניק את הגיכוך כשמספרים להם שהצלחת להוריד כמה שניות בפיטל (אני לא באמת מכיר אנשים עם טאקט, אבל הבנתי שזה לא באמת נדיר כמו שחשבתי). ואם במקרה יש אוהב שטורח לקרוא את זה, עצה קטנה ממני: אל תשאלו אותנו למה אנחנו עושים את זה לעצמנו. התשובה כ"כ ארוכה ומפותלת שאין לכם באמת את הסבלנות להקשיב. מה גם שאנחנו עלולים לנתק קשר במקרה כזה כי עצם המחשבה הזו מסוכנת לנו…

עד כמה שהמשפחה שלי ממש אוהבת אותי ומפרגנת, הם לא יצליחו לקרוא (עוד) חפירה במגזין אופניים, ולמשפחות שלכם כבר פירגנתי יפה, אז אפשר להמשיך בסיכום.

איפה היינו? אה כן, כל הכבוד לנו. עוד רגע מתייצבים בזינוק של ה"ברא אפיק ישראל בשיתוף קק"ל ובחסות טרק", התחרות הכי יוקרתית באופני הרים בארץ. זאת שבשבילי היא עם הכי הרבה אמוציות ומשמעות. ההזדמנות לשים את עצמך על הגריל ולראות איך אתה ביחס לכל מפלצות הוואטים שחורשות את הארץ. תחרות כ"כ משמעותית שכשהציעו לי לנסוע לסוויס אפיק, שמתקיימת קרוב מדי לאפיק ישראל מכדי לעשות את שתיהן כמו שצריך, לא הצלחתי לזרום עם הרעיון שאוותר עליה…וזה עוד אחרי האפיק הקודם שבסיומו הודעתי חגיגית שאני את נעלי הרכיבה תולה ועובר לברידג. או דוקים. אז שאפו ענק לכל מי שמרים את ההפקה האדירה הזו, אתם עושים היסטוריה וסוחפים עוד המון אחרים איתכם.

יש עוד קבוצה שתורמת להתפתחות הענף הזה ויותר מכך, לשיפור של הרוכבים. כזו שמגיעה לה הערכה ותודה – המאמנים שלנו! פעם ניסיתי לדמיין את עצמי במקום כפתורי, מקבל הודעות בערב עם חפירות על התוכנית ושאלות על וואטים ואז צריך לחשוב איך לענות כדי שהתשובה באמת תוביל לשיפור…אני לא חושב שהתשובות שלי היו מוצאות חן בעיני השואל (בתור מי שכתב את הסידרה "הטקט ואני"). הם אנשים מופלאים שמצליחים להקדיש המון אנרגיה וזמן למתאמנים שלהם. הם צריכים לשלב בין המדע לבין האומנות. בין הספורט לבין הפסיכולוגיה. הם צריכים להבין היטב איך המתאמן חושב ומה מבנה האישיות שלו, להתאים את התהליך ליכולת לקבל את התהליך. או במילים אחרות, לדחוף קדימה בלי לשבור. להגיע על הבוקר לעוד אימון ולייצר אצלנו התלהבות. לעזור לנו לקום מנטאלית. ואת כל זה לעשות עם המון סבלנות…שאפו ותודה!

אני מאחל לכל המתחרים תחרות נהדרת. כזאת שתרגישו סחוטים בסופה, אבל גם מלאים. מלאים בסיפוק. שהצלחתם להשתפר. שהצלחתם להתעלות. שהצלחתם ביחד. ושהדרך היתה ספורטיבית ונקיה. כזו שמכבדת את כולנו.

נתראה על קו הזינוק עם סכין בין השיניים, חיוך על השפתיים, תפילה חרישית בלב ש M יהיה מכיל ושהפעם, הדרופר לא יתקע למטה.