הטראנסאלפ (הראשון) שלי- אייל קצנשטיין

כתב: אייל קצנשטיין צילום: Igor Schifris

22/07/2023

בירכתי הכרתי התפעלתי מהיער שאני רוכב בו. צמחיה עשירה בירוק בוהק, ציפורים מצייצות, אור השמש מציץ בין הענפים. רחוק לפני למטה בירידה גיא צועק משהו. אני מקווה שזה "הכל רכיב, תמשיך תמשיך" ומתפקס על מדרגות הסלעים שממתינות לי אחרי דרדרת בשיפוע של 30% בסינגל. גדולים ממני סיווגו את הירידה הזו כמסלול downhill לאופניים מתאימים בלבד. הברקסים מעלים ריח של שרוף ושרירי הידיים על סף היתפסות. אנחנו כבר יותר מ10 דקות בירידה הטכנית הזו, לקראת סוף היום הראשון, במהלכו גם טיפסנו כ 2,200 מטר. הסינגל סוף סוף נגמר בכמה ברמים בנויים היטב וקטע קצר בשיפוע "מפנק" שבקצהו עומדת מרשלית חמודה שמנופפת בדגל לפנות שמאלה לפניה. הידיים שלי כבר לא מצליחות לסחוט את הברקסים כנדרש, אני לא מספיק לעצור לפניה והיא זזה באלגנטיות ומאפשרת לי לפנות מאחוריה….זה היה השוק הכי גדול שלי עם תחילת התחרות ואל תחשבו שזה רק בגלל שאני רוכב טכני בינוני. לכולם היה קשה ומאתגר. וזה היה רק היום הראשון…

תחרות ה Transalp היא מרוץ שלבים שחוצה את הרי האלפים מדי שנה בקיץ (האלפיני). במהדורה ה25 (!) בה השתתפנו, גיא כפתורי (הלו הוא כפתורי (The Buttones ואני, התחלנו ב Nauders בדרום אוסטריה וסיימנו ב Riva del Garda שבצפון איטליה, כאשר כל יום עוצרים במקום אחר. התכנון היה 7 ימי רכיבה, 500 ק"מ על 15,500 מטרים של טיפוס מצטבר. הסלוגן של התחרות הוא #CANTCOPYTHEALPS ולא בכדי: האלפים זה משחק אחר לחלוטין מכל מה שאנחנו מכירים. המספרים לא בהכרח מייצגים….קילומטר של הליכה בבוץ בשיפוע של 25% עם שורשים חלקים לוקח בערך אותו זמן ופחות אנרגיה מ 10 ק"מ בסינגל בנוי היטב. עליה בשיפוע של 10% יכולה להיות מורכבת מהרבה מדרגות של 30% שביניהן מישור או ירידה כי בכל מדרגה אתה חייב ללחוץ חזק והמאמץ המצטבר שונה מאוד מאיך שחשבת שהקטע יהיה. הקדשנו כל ערב דקות ארוכות כדי להבין את הגרף של היום למחרת, להכין תוכנית כללית, לחשוב מה עושים מבחינת מים. ניחשנו איך נתמודד עם הגובה, עם מזג האויר…. בסופו של דבר, הרגשנו שצריך להרוויח בעבודה קשה כל סנטימטר, בין אם זה בעליה או בירידה (לא היו יותר מ10 ק"מ של מישור במצטבר).

אלוהים נמצא בלוגיסטיקה

התחרות מסתיימת כל יום במקום אחר, לעיתים בכפרים קטנים ונידחים ועל כן הלוגיסטיקה מהווה חלק לא קטן מהחוויה. המלון לאותו ערב יכול להיות במרחק הליכה או במרחק נסיעה של חצי שעה עם שאטל. לילה אחד קיבלנו רפוחיו (בקתת הרים) גבוה בהרים והיינו צריכים לייבש את הציוד ספוג הגשם מול אח בוערת מבלי שהקסדה תימס…הנוף היה מהמם וכוס הבירה הייתה טובה מתמיד, אבל להיות בלי קליטה בטלפון זה מאתגר כשאתה תלוי בו לקבלת האינפורמציה על המסלול למחר, הסעות וכו'. האירופאים עדיין משקרים לעצמם שחם רק כמה ימים בשנה ולכן ברוב המלונות אין מזגן. אפילו בבורמיו הגבוהה (1,200 מטר לערך) נאלצנו לא רק להשאיר חלון פתוח לרחוב, אלא גם את הדלת למסדרון כדי שיזרום קצת אויר. אפילו שכל אחד מאיתנו הלך לישון חמוש באטמי אוזניים וגם לאחר ירידת השמיעה מהאזנה רצופה לשיחות הוידאו המשפחתיות של גיא (הוא איש משפחה מסור מאין כמותו), הרעש והאור מהרחוב הפריעו לשינה הכל כך נחוצה.

אתגרי הלוגיסטיקה כוללים גם התמודדות עם חדר קטן ובעיקר, שירותים אחד. במיוחד כשמדובר בשני מבוגרים שממש טובים באכילה מחד, ומאידך גוף שיודע מה מצפה לו וממש רוצה לרוקן את עצמו. משבר לא קטן נרשם כשחפיסת הגפרורים נגמרה אי שם בשלהי היום הרביעי…

כל בוקר התיק הגדול צריך להיות ארוז ומוכן בקבלה ב06:30. פעם איחרנו ב5 דקות והתיקים כבר נאספו. בשיחה עם המארגנים הם הציעו לקחת מונית ולשלוח איתה את התיקים למשאית הציוד מרחק כ15 דקות נסיעה ברכב….אומנם זוג סלובני שלא הביא את האופניים למלון וגם פיספסו הסכים לקחת עבורנו, אבל הלחץ לא היה נעים. בסוף חזרו שוב לקחת את התיקים, במזל, אבל הרעיון הוא שהלוגיסטיקה מורכבת לכולם והמארגנים הם גרמנים. ואם למישהו היה ספק לגבי זהות המארגנים והעובדה שאנחנו באירופה, אז הוא קיבל תשובה עם האוכל בסיום הסטייג'. שני מתנדבים הכינו כל יום אין ספור נקניקיות שסופקו לצד בירה (ללא אלכוהול, אפילו להם יש גבולות). הכפר המקומי היה אמון על הכנת סיר פסטה ענק וכל מיני חיזוקים. היה גם דוכן עם תבשיל כלשהוא ללא בשר שהצמחוניים/טבעוניים דיווחו שהוא מצוין (לא נגעתי, בכל זאת אפילו לי יש גבולות). בפידינגזון אין ג'לים, אבל יש מבחר מטעמים של מטיילים גרמנים: אבטיח, תפוז, בננה, מלפפונים עם מלח וגבינה רקובה. לא בטוח לגבי האחרון, הסתמכתי על האף וייתכן שזה נדף מהבחור שעצר לפני. היו בטח עוד דברים, אבל לא ממש הספקתי לבדוק.

מתוך סיכום היום הראשון: "היום היה נחמד מאוד, מבחינות מסוימות אפילו מעל המצופה. הצלחנו לא להתלהב יותר מדי בהתחלה ולשמור על מאמץ סביר בעליה הארוכה של השעה הראשונה. בירידות הראשונות הייתי זהיר מאוד ובערך חצי מאלה שעקפנו בדרך למעלה, חלפו על פני…גיא היה מאוד סבלני ומכיל, כל עוד לא סופרים את הוידאו ששלח רק אלי ובו הוא מספר לי מה הוא עושה בזמן שהוא מחכה לי. אח"כ שוב עליות ארוכות שבהן שיפרנו מיקום יפה ואז ירידות טכניות מאוד, עם שיפועים לא הגיוניים בעליל, מדרגות, שורשים ושאר מריעין בישין. אבל זרמתי ממש נחמד וגיא ממש נהנה לראות את הפקק שעשיתי מאחורי. אומנם חטפנו כמה גידופים מרוכבים אירופאים כשעצרנו וירדנו ברגל איזה שני קטעים הזויים, אבל עשיתי את עצמי לא שומע (זה קל) ולא מבין. סיימנו במיקום כללי 32, ו-8 בקטגורית המאסטרס."

לרכב באירופה

נוהל הזינוק שלנו כלל התייצבות בזמן לקו הזינוק (45 דקות לפני הזינוק, בד"כ 09:00) ולתפוס מקום טוב. להשתין. לשים מדבקת סטייג', להשתין שוב. למלא מים ולהשתין עוד פעם. לטעון את קובץ המסלול בגרמין. לחפש מקום קרוב ולהשתין. לאכול ג'ל קצת לפני הזינוק. לרוץ להשתין ולהספיק להגיע לפני שמורידים את הסס"ל ונצמדים לבוקס שלפנינו. וברקע, מנהל המסלול מארק "דה סאדו" (מה שמקללים את גלצה מחוויר לעומת מה שאיחלנו לו) מברבר בתערובת של גרמנית ואנגלית שהיום תיזהרו מהקטע הזה שיורד לגבעה עם שם איטלקי במבטא גרמני, כי יש שם דרדרת שאופיינית לאזור ה(שוב שם איטלקי במבטא גרמני). לך תסביר לו שאין לך מושג איפה אתה נמצא ומה יש בדרך ושבחיים שלך לא ירדת דרדרת אלפינית, לא כל שכן אחת שאופיינית לאזור האגם הזה. בקיצור, נזהרתי כל הזמן…בין לבין, הרמקולים משמיעים זמרירי פרסומות מטופשים למקסיס ולאירוע עם לחישות רקע כמו הד. מוזיקה קצבית לפני הזינוק, הדופק גועש. הכרוז הגרמני חסר הכריזמה מנסה לגרום למחיאות כפיים, אבל אחרי הסינגל בירידה של אתמול, למעטים יש כוח להרים את הידיים. ספירה לאחור ו….זינוק!! יחסית לארץ, פרווה לגמרי. אין דחיפות, אין כמעט חיתוכים. התנהלנו פעמיים איזה 3 קילומטר בזינוק ניטרלי בקצב של המכונית המלווה בצורה רגועה וסבירה, כמעט בלי ברקסים. בלי אף רוכב שנופל כי ניסה לעקוף מהצד ונכנס בעמוד. תענוג אמיתי. אירופאים מתורבתים שמבינים שאין להם מה להיצמד לעילית. מה גם שמייד אח"כ מגיעה העלייה של הבוקר: 1,000 מטר אנכי שלוקחת זמן רב, אז הברירה הטבעית עושה את שלה מהר מאוד.

מתוך סיכום היום השני: "סטייג קשוח במיוחד, ראוי לדירוג 5 מתוך 5 בסולם הסאדיזם הטירולי. קרוב ל-6 שעות שכמעט כולן בשיפוע כלשהו, למרות שנמתחו על 96 ק"מ. השיפועים כאן זה באמת משהו שאנחנו לא רגילים אליו. כל אחד מאיתנו עבר משבר כזה או אחר, אבל בעבודת צוות, סבלנות והערכה הדדית, צלחנו אותם. הגענו לקו הסיום בערך 30 שניות מהזוג שלקח לנו את המקום ה8 להיום, וכדקה מאלה שלפניהם. גיא אפילו אומר שירדתי יפה היום, אבל אני חושב שהוא סתם מתחנף כי נתתי לו סוכריית גומי והוא מקווה לקבל גם מחר. אנחנו כל יום עוברים עיירה ומקבלים מלון אחר. היום זה מלון ממש חמוד, בעיירה מהממת, אבל כיאה לספורטאים משקיענים, נלך לישון מוקדם גם היום."

הנוף כמובן זה משהו מדהים. הזכרנו אחד לשני להרים את הראש ולצאת לשנייה מהפוקוס של המסלול כדי לראות את היער/הרים/יערות/אגמים….כמובן שזה קרה רק כשלא היה מדובר בירידה תלולה (כשאני אומר תלולה אני לא מתכוון תלולה משמר, אלא תלולה אלפינית), ארוכה (כשאני אומר ארוכה אני לא מתכוון ארוכה נשר, אלא ארוכה אלפינית), עם מדרגות, אבנים משוחררות ושורשים. כזו ששרירי הזרוע שלי נתפסים ממאמץ ללחוץ על הבלמים שמצידם מוציאים ריח של שרוף (כן אמנון, הטכניקה שלי לוקה בחסר. כן גיא, חיכית שעות למטה. כן מתחרים מבאסים חסרי התחשבות שעקפו אותי, אפשר לעשות את זה עם הארדטייל חסר דרופר).

היה קטע לא קצר שעובר על שפת מצוק, כשהקרקע בוצית וחלקה – טעות גדולה ואתה צונח מטה. חוץ מהעשבים שלפני הגלגל שלי, אין לי מושג איפה נסענו בקטע הזה. אבל בעליות הארוכות יש המון זמן להסתכל. או לצלם סרטון שנון וארוך אם אתה גיא ואתה רוצה קצת הפסקה מלדחוף אותי.

התוואי והמסלולים הפתיעו אותנו. לא באמת הבנו מה זה לטפס 2,000 מטר ביום, כל יום. וממש לא הבנו ולא ציפינו לרמת האתגר שהירידות הציבו – הרבה מעבר למה שאנחנו חשבנו שאמור להיות במסלול מרתון ולפי הסיפורים, הרבה מעבר לשנים קודמות וגם ביחס לתחרויות אחרות בעולם.

מתוך סיכום היום השלישי: "סיימנו במקום בקטגוריה 11. גיא אומר שזה בגלל שאני יורד לאט יותר מכל המתחרים, אבל הוא אומר את זה רק כי לא הצעתי לו סוכריה היום. ברצינות, אני אכן יורד לאט יחסית לקצב שאנחנו מטפסים (לפחות את אבא שלי אני משמח). אז יש כבר פרצופים מוכרים שאנחנו עוקפים בעליה, ואני מזהה את הרעש של האופניים כשהם עוברים אותי בטיסה בירידות הפתוחות….חצץ דק, אבנים ושיפוע דו ספרתי לא משרים עלי הרבה ביטחון, סורי."

גם האירופאים מפחדים מגשם ?

אלמנט נוסף הוא מזג האויר. רוב הזמן היה יבש (לא ירד גשם) ואפילו היה חם (36 מעלות לפי הגרמין), כך שהיה לנו מזל גדול. סטייג' המלכה (כלומר הכי ארוך וקשה, 100 ק"מ על מעל 3,000 טיפוס) יצא מבורמיו (זוכרים כמה חם וארוך היה הלילה) והגשם טפטף כל הלילה. בבוקר הארוחה התאחרה ויצאנו יחסית מאוחר. זה יצא לטובה כי היה מטח נוראי של גשם בזמן שהתארגנו בחדר והיתה אופטימיות חסרת בסיס שהגרוע מאחורינו. התלבשנו במה שחשבנו שיספיק (אמרו שגם בשיא הגובה, 2,600 מטר, הטמפרטורות דו ספרתיות ובכל זאת אנחנו בתחרות, נתחמם) ויצאנו לקו הזינוק כשטפטוף עליז מלווה אותנו בשקט (הגובה גמר את גיא ולא היה לו כח לדבר). עומדים איזה חצי שעה על הקו ומנסים להבין אם התלבשנו נכון. רואים כאלה שרק עם וסט ואחרים שהגדילו ולקחו את כובע הרחצה מהמלון והלבישו על הקסדה, עטופים במעיל גשם של טיולים. זוג אוסטרי ממלמל שהנה מגיע הגשם ואכן 10 דקות לזינוק מתחיל מבול נוראי. אני כל כך לא יודע איך מתמודדים עם זה, שאני נועל בראש את הגשם במגירה וזורק אותה לארון הכלום (לא חושב על זה). אני אזנק, זה מה יש ועם זה ננצח. יהיה מה שיהיה, נתמודד. ספירה לאחור ואז פתאום שקט. מערכת ההגברה קרסה/נותקה. שער הזינוק (מנופח באוויר) קורס. חלק מהמתחרים מניחים את האופניים ובורחים למחסה מפני הגשם. אנחנו מסתכלים אחד על השני ולא מבינים. אחרי 2 דקות עובר אחד המארגנים, עטוף שכמיה, וצועק משהו שנשמע כמו הזינוק בוטל. הייתכן שהאירופאים הקשוחים מבטלים סטייג' בגלל מזג אויר? אחרי שהמליצו לכל אחד לשאת על עצמו שמיכת מילוט על כל מקרה?

נכנסים מתחת לסככה של מכונאי ואחרי עוד כמה דקות אומרים לנו להגיע לאולם ששימש ללינה, מרחק של קילומטר. גיא ואני מאלתרים מעיל משקית זבל בה עשינו 3 חורים, ומדוושים לעבר האולם. כלכך קר לי שחייב לחשוק שיניים כדי שלא ינקשו. באולם מוצאים מקום חם יחסית, מורידים נעליים וסוחטים את הגרביים. לוגמים תה חם ומתוק שהמארגנים מחלקים, ביחד עם שמיכות מילוט לחימום. אחרי כחצי שעה מגיעה הבשורה: הסטייג' בוטל בגלל מזג אויר קיצוני, ככל הנראה באזור שאליו היינו אמורים לרכב יש סופת ברקים ובהרים זאת סכנה אמיתית. את 100 הק"מ שמפרידים ביננו לזינוק הבא ניסע באוטובוסים והאופניים יגיעו במשאית. רק מקץ שעתיים באוטובוס, עטוף בכל הבגדים שהבאתי גם לסיום היום ועם שמיכת מילוט עטופה על הרגליים, הצלחתי להתחמם מספיק כדי להוריד אותה. היו לא מעט רגשות מעורבים, כי בכל זאת באנו לרכב ולהתמודד, לא לשמוע את הקיטורים של כל יושבי האוטובוס….אבל כמו ספורטאים טובים, הפכנו את הלימון ללימונדה וניצלנו היטב את היום למנוחה. קיבלנו את החדר הכי מפנק עד כה, כי היה בו, לא תאמינו, מזגן! לא עוד חלון פתוח, רעשי רחוב ואור מנורות. ישנתי הכי טוב לעומת כל השבוע האחרון וקמתי מפוצץ באנרגיה לסטייג' שלמחרת. הייתי צריך את האנרגיה כי ככל שירדנו בגובה, ככה גיא הרגיש טוב והקצב היומי הפך מאתגר יותר.

מתוך סיכום היום החמישי: "היום נסענו יפה. גיא הרגיש טוב (כמעט מדי) והיה הפרטנר המושלם שנתן דחיפה בעליה, הקריא נתונים (עוד 4 ק"מ על 700 מטר לסיום החלק הרכיב בעליה) וצעק מקדימה שהירידה בשיפוע של 25%, בלי אחיזה כמעט, היא רכיבה לגמרי. הצלחנו להרים ראש ולהנות מהנוף המרהיב. העלייה הראשונה הסתיימה בקטע ארוך מאוד שאי אפשר לרכב בגלל השילוב של השיפוע התלול והשורשים החלקים. כלכך מאתגר, שאופנוע ליווי רפואי אחד לא הצליח לעבור קטע והתחיל להידרדר במדרון…הירידות כלכך תלולות, שאחרי שמורידים את הדרופר, אפשר לאזן את האופניים רק כשכמעט שמים את הישבן על הצמיג האחורי…השטח היה רטוב היום, אז חלק יותר בשורשים, אבל החצץ פחות. ס"הכ ירדתי יפה, אם לא מחשיבים הולנדי (מעופף) אחד שהתהפך קלות כשניסה לעצור מאוחר מדי, משום מה הוא לא האמין שאני אשכרה עוצר לפני דרופ מסלע שאחריו תעלה עם מים זורמים, כזו ששותלת את הגלגל הקדמי אם מנסים לגלוש את הדרופ (צריך להניף את הגלגל מייד בסיום הסלע כדי לרכב את זה). סיימנו מקום 7 בקטגוריה לסטייג ו9 בGC."

המאפיה הישראלית

כמו בכל תחרות, יש מגוון רחב של מתחרים. מילדי UCI ששים אלי קרב וכלה במטיילים קשוחים ומאושרים שגם 8 שעות על המסלול לא מורידים להם את החיוך מהפנים. לאורך הימים התקרבנו למתחרים שחלקו עימנו את הבוקס ושמחנו להחליף איתם חוויות בסוף היום. התחרינו בסלובנים, חיכינו להסעה עם שוודית מבוגרת והחלפנו תמונות עם שני הולנדים. ממש אירופה, עם ערב רב של שפות, תרבויות טעמים וריחות. אגב ריחות, אי אפשר בלי להזכיר את מסריחולי (נתנו שם חיבה לכל מי שהותיר עלינו רושם), עלם חמודות בנוי לתפאורה וככל הנראה תתרן לחלוטין שכן הוא הריח כמו גויה….

בחו"ל אני שואף להתרחק מישראלים. תקראו לי סנוב, תקראו לי אליטיסט העיקר שלא תקראו לי בעברית. וברצינות, אני מחפש להתנתק מהארץ ולחוות את המקומי. אבל הפעם היה מאוד מחזק ופשוט כיף (אפילו שגיא הכריח אותי, הוא חושב שגם לכאן הוא הגיע להפעיל את הילדים) לחלוק את החוויה עם עוד 3 זוגות: ארז ודורון הבלתי נגמרים, דביר ושרון המחויבים והשקטים ויובל ונעם שהיוו לכולנו השראה. בצורה כזו גם האנרגיה של גיא התחלקה על יותר אנשים ויכולתי לסבול בשקט בפינה מדי פעם.

היינו כל כך עסוקים בכאן ובעכשיו, שלא נותר לנו זמן להתעדכן עם מה שקורה בארץ ולאור המצב המבאס, זאת הייתה התנתקות נהדרת.

מתוך סיכום היום השישי: "בטראנסאלפ, אתה חייב להרוויח כל מילימטר. היום זה הורגש במיוחד בעליה תלולה בבוץ. ובקטע פסטורלי בינות לעשבים עם שיפוע די מתון, אממה, הוא היה מרוחק רק מעט מתהום שנופלת כמה מאות מטרים. חייבים ריכוז מלא….מילא אנחנו שרוכבים בזהירות, אבל מי שבאמת מתחרה, אללה ירחמו. הבוץ היה מאתגר במיוחד בכל שיפוע ואפילו בהליכה החלקנו. זה מוריד מאוד את הקצב, אבל לא את הדופק. לגיא נשבר שיח בגלגל והוא תוך כמה שניות כרך אותו והמשיך בנוןשאלאנט כרגיל."

שורה תחתונה סיימנו בשלום. בלי אף פציעה משמעותית בגוף או בציוד. עם הרבה אנרגיות טובות ווייב חיובי. סיימנו בתוצאה ששיקפה די טוב את סל היכולות והמגבלות שלנו, כך שהיינו מרוצים. בלי שום תכנון או כוונה סיימנו במקום ה9 בזוגות מאסטרס (חשבנו שבכלל נתחרה בMEN, אבל שיטת החישוב כאן שונה), בפער קטן ממקום 8 שכלל 2 ויקינגים ענקיים שעקפו אותנו בעליות כאילו שאנחנו עומדים במקום, אז מגיע להם.

מתוך סיכום היום השביעי: "איזה כיף זה נפילת מתח! עם כוס בירה ביד והמבורגר מעולה בבטן, מלא אנדורפינים במוח וטיפה שקט מגיא 😝, הכל נראה כלכך יפה. בתכלס, גם כשעצבניים מלסחוב את מזוודת האופניים 1.5 ק"מ בחום, עדיין הכל נראה יפה. פשוט גן עדן כאן. אבל לא לשם כך אתם משלמים לי…גם היום היה מסלול לא פראייר…לרדת איזה 4 ק"מ בדרדרת עם סלעים קטנים, שיפוע של 30%, בלי אחיזה ומעט מאוד אמונה (אצלי לפחות), גמר לי את הידיים. גיא עליז וצוהל מחכה לי בסוף וגם מצלם מדי פעם. אבל אני סולח לו כי הוא דחף אותי מלללא בעליות. נלחמנו מעל חצי מסלול עם המקום השמיני, אפילו עקפתי אחד מהם בירידה הראשונה, אבל הם טיפסו הרבה יותר טוב מאיתנו וסיימו 44 שניות לפנינו. תחרות מעולם אחר, שונה מכל מה שאנחנו מכירים. מי שמספיד את האירופאים, מוזמן להתנסות ואולי לשנות את דעתו. מחר יום מנוחה והתארגנויות, כי בשני מוקדם בבוקר מתחילים את המסע חזרה הביתה. ניתן קצת זמן לדברים לשקוע ונשתדל להוציא סיכום סופי. עכשיו חייבים לזוז, יש לנו פגישה בגלידה פלורה".

סוף דבר- מסקנות והמלצות

אחרי שעשינו את טבילת האש שלנו באירופה, בתחרות ארוכה ולאור ההצלחה הכבירה (לא עשינו בושות גדולות מדי באירוע), לשנה הבאה עלינו לטובה הכפתורי מארגן משלחת גדולה יותר. למי שיש ראש חזק, ביצים מספיק גדולות ויכולת לפנות מספיק זמן, התחרות הזו נותנת כנראה את התמורה הטובה לכסף, מקצועית וחווייתית. לטובת הנרשמים, הנה כמה לקחים שלי:

להביא יותר גפרורים ועוד שקיות ביסלי לשעת חירום.

לא להתקמצן על ביגוד איכותי נגד גשם ולא לספור גרמים ובאמת להביא אותו לסטייג' 🤦🏻‍♂️.

להתאמן חזק על ירידות תלולות, עם סלעים מדורדרים ואלמנטים. בקיצור, אימון יום רביעי של אמנון בזב"מ.

ציוד מעולה ומתאים: חייב לפרגן לטרק בכלל וסניף חיפה בפרט על אופני הסופרקליבר היפיפיים שלי (הייתי צריך לסרב להצעות מגונות להחלפה עם כמה משתתפים), למשקף המעוללה של רודי פרוג'קט, לגרביי Feetures (אפילו שגיא הכריח אותנו לכבס אותן כל יום כי לא רצה להחליף) ולכפפות/וסט של ג'ינגה שמצליח לעלות אפילו על שמנמנים עם תיקי גב ולהיראות קרבי.

באוסטריה אפפלשטרויזל ובאיטליה גלידה. נקניקיות בכל מקום.

להגיע חזקים בגוף ובעיקר בראש. לדאוג לתמיכה מהבית, מהמשפחה והמועדון. קחו לדוגמא את The Buttons שאת האנרגיות הטובות והתמיכה שקיבלנו הרגשנו בכל שלב. מדובר באוסף של אנשים מופלאים ויקרים, שעטנז מדהים של גילאים וסגנונות. חולה עליכם.

והכי הכי חשוב, לבחור בן זוג מתאים לאירוע. כמו ביב, הוא צריך לשבת עליך בול, הדוק, אבל לא מדי. שלא יהיה לו שום שוונץ שיעשה שריטה מציקה. צריך לדאוג לו, לשמור עליו נקי ויבש שלא יסריח. דביר מצא את שרון והם יכלו ללכת לישון מוקדם (כן ילדים יקרים שלי, לא תאמינו אבל יש כאלה שנרדמים עוד לפני). יובל ונועם חולקים את אותה סטיה בנוגע לאוכל. גיא הביא אנרגיות בלי סוף לאזן את הגרמניות העייפה שלי. הכיל אותי, הרים כשצריך והרגיע גם כשהתפלחנו לרכבת השויצרית בלי כרטיס. חיכה לי בסבלנות בירידות והזכיר לי מה חשוב ומתי לא שווה להתרגש מכל מיני לקוחות מעצבנים.

מהם החיים אם לא אוסף של חוויות?