רכב, צילם וכתב: גילעד שדה

גלעד ממשיך במסע המרתק שלו בארצות הקור, אחרי קבלת הפנים הגרמנית הנעימה, גלעד ממשיך לתוך גרמניה עם הפנים לצרפת.

אחרי קבלת הפנים הבווארית (לא ברברית) עם עליות תלולות, רוחות צד חזקות, בזבוז של דבק לקיאקים, גליל של דבק לאיטום ותיקון של אוהלים, התחלתי לחשוב שאני לא ממש מוכן להרפתקה הררית. בכל זאת מסע ראשון, עם אופניים של "הבזול", תיקי צד יד שנייה שנקרעו, האוהל הישן שלי ושק"ש של קיץ ישראלי. אבל תכלס, כשאני יוצא לפרויקט, מבחינתי אני יוצא למלחמה וככה זה הרגיש גם הפעם.

המסע בבוואריה Bavaria ובבדן וורטנברג Baden Württemberg השכנה היה מדהים לחלוטין ועם אוירה הזויה, בניגוד לברלין, בבוואריה היה קצת קשה לזכור את כל מה שקרה שם. מה שהיה בבוואריה נשאר בבוואריה, באתי מוכן להרבה בירה וגיליתי שבאזורים האלו לא רק הבירה משחקת תפקיד חשוב אלא גם היין. אם לא קראתם את ההקדמה לחלק הראשון של המסע בגרמניה, אתם גם עדיין לא יודעים שהאתגר הגדול של חציית גרמניה על אופניים היה דווקא הכניסה למסיבת סירה עם קוד לבוש.

רוכב בבוואריה

אז אחרי שתקנתי את תיקי הצד והתארגנתי בעיירה HOF שבצפון בוואריה יצאתי לדרך שוב המטרה הפעם להגיע לעיר וורצבורג Wurzburg ולבקר את חברי ניקו, שחקן כדוריד בליגה השנייה של גרמניה שהכרתי לפני שנים כשהתארח בהוסטל התרמילאים שלי. היום הראשון של רכיבה אחרי העיירה הוף, התחיל בניסיון כושל למצוא מקום בטוח כדי לחצות כביש מהיר, ניסיון כושל כבר אמרתי?
המשכתי ברכיבה ואת היום סיימתי אל מול טירה ציורית בעיירה קולומבח Kulmbach שבבוואריה, תכלס? די נטרקתי שם בשעת לילה מאוחרת בין כביש סואן לזרזיף של נחל מתייבש. את הטירה גיליתי בבוקר ובתמונות זה נראה די אחלה.

אם חשבתי שזה היה לילה מוזר, בלילה שאחרי הכל נראה אחרת. שעתיים וחצי של רכיבה בשעת חשיכה על שביל אופניים מוסדר עם ריח של תחמיץ שהזכיר לי את הימים הטובים של טרמפים וטרקים ברמת הגולן. חולף על אין ספור שדות שהובילו אותי לכפר קטן עם חבורה של אנשים לבושי לבן, שישבו סביב המדורה באמצע מסע רוחני. ניגשתי אל החבורה ושאלתי על מה הם מנגנים והם די הופתעו מהתייר שהגיע אליהם באמצע הלילה. מה אתה עושה פה שאלה אותי הבחורה שארגנה את הסופ"ש, עניתי שהדשא ליד בית הקברות היה המקום המושלם בשבילי לפתוח את האוהל. בדרך כלל אני מתרחק מאנשים בלילה הסברתי, אבל הפעם היה פשוט בלתי אפשרי כי למרות שהשדות עשו רושם של המקום המושלם לפתיחת אוהל, אני אף פעם לא פותח את האוהל בשדה שזה עתה נזרע או עדיין לא נקצר.
בבוקר שאחרי קיבלתי כוס קפה עם חלב טבעוני ויצאתי לדרך מוקדם מהרגיל כדי לא לרכב שעות ארוכות בגשם הצפוי לרדת. נו טוב, גם הפעם זה לא ממש עבד. שלחתי הודעה לניקו שאני כנראה יגיע די מאוחר כי הגשם ממש קיצוני והרכיבה איטית יותר בעיקר בעליות והירידות. הוא בתגובה שלח לי הודעה שבוורצבורג יבש לגמרי ושיש שמש מעבר להרים. אבל כמו בסרט מצויר, הענן השחור ליווה אותי לאורך כל הדרך ושערי שמיים נפתחו בעיר יחד עם הגעתי אל העיר. 3 ימים של עבודה על האופניים ועזרה לניקו עם בניית הוואן שלו, ו3 לילות של שתייה בחברת סטודנטים ויצאתי מהעיר עייף יותר משנכנסתי אחרי כל הרכיבה.

ואם לא הייתי עייף מספיק אחרי לילות וורצבורג, אחרי כ50 ק"מ של רכיבה ביום שעזבתי את העיר, הגיע הפנצ'ר הראשון במקום הגרוע ביותר מבחינה בטיחותית. מהלך מהיר של הימלטות מהכביש והליכה של כמה מאות מטרים ומצאתי מקום שטוח לתיקון האופניים. השמש יצאה ואני הייתי די סבבה עם זה שלא הייתי צריך לתקן את הפנצ'ר בגשם. אבל אחרי 40 ק"מ נוספים של רכיבה, החשיך ודי התבאסתי שלא רכבתי על לאזור אליו רציתי להגיע. עצרתי בין שדות ודחפתי את האופניים אל מאחורי שדה התירס עד לגדת נהר הריין. פתחתי את האוהל והתחלתי לפרוק ציוד פנימה רק כדי לגלות ששוב התפנצ'ר לי אותו הגלגל. תכלס? קרסתי אל תוך שק השינה כשגשם זלעפות התחיל בחושך הסמיך של הלילה.

והינה אחרי כל ההרפתקאות, הרכיבה ביערות, המעבר בין אזורים מתועשים, טבע פראי שבילי עפר, לינה מתחת לגשרים ועוד, המסע בגרמניה התחיל להתקרב לסיומו בלא פחות מפסטיבלים של יין ומסיבה על סירה, כמה ימים אצל חברים באחת מהעיירות היקרות ביותר בגרמניה היכן שאמני גרפיטי מקבלים שטח פנים לריסוס כתובות כשעובדי העירייה דואגים להם לציוד עזר ועוד כמה ימים בעיר הפועלים הסמוכה לה עם כיכר הידועה בשם הלא רשמי איסטנבול, וחוף על נהר הריין שהשחייה בו הייתה מתוזמנת בדיוק לזמן שבו יצאה השמש אבל באמת יצאה.

אז חזרה לפנצ'ר המעפן שגיליתי בלילה והתעלמתי ממנו עד הבוקר שגם היה גשום ללא הפסקה. במקום ארוחת בוקר בישלתי לעצמי בוקר שחור משמן שרשרת וקצת ריח של דבק מגע שהתערבב בריח הפנימית החדשה והגרביים הישנות. נו, לא באמת ישנות אבל הבנתם בטח למה אני מתכוון.

דחפתי את האופניים החוצה מהשדה ועליתי עליהם, ערפילי בוקר ורוח קרה בלי ארוחה טובה ועם ידיים שחורות משחור והינה אני שוב רוכב. גוגל סיפר לי ש 115 הקילומטרים שרציתי לחצות באותו היום הם שטוחים למדי מה שלא נראה לי הגיוני. זה לא שסמכתי על גוגל מפס לפני, אבל ואללה זה כבר היה ממש מוגזם.

אבל נראה לי שמספיק לקטר ולהגיע אל מסיבת הסירה ופסטיבלי היין והשורלה Schorle, משקה מקומי, עם מים מינרלים מוגזים ויין לבן או רוזה ובזה לסיים את סיפור הרכיבה בגרמניה.

מריחים את צרפת באופק

את נטליה ובטינה הכרתי לפני שנים, הן מטיילות יחד פעם פעמיים בשנה. נטליה הגיעה מסיביר אל גרמניה לאחר שהוריה נמלטו מרוסיה בעקבות הסתבכות של אביה שהיה מתנגד משטר. בטינה לעומת זאת הגיעה יחד עם הוריה מרומניה לאחר שהוכרו כזכאים לזכות השיבה שניתנה למיעוט האתני "הגרמנים של רומניה" Rumäniendeutsche. נכון לשנת 2011 כ 36,000 גרמנים של רומניה עדיין חיים במדינה והערכה היא שבסוף מלחמת העולם השנייה חיו ברומניה כ 800,000 גרמנים רובם בטרנסילבניה ובוקובינה. עיקר המיעוט עזבו אל גרמניה בשנים שאחרי נפילתו של הרודן צ'אוצ'סקו כמו גם משפחת של בטינה עזבו את המדינה לטובת עתיד טוב יותר בגרמניה.

בטינה חיה בכפר על דרך היין של גרמניה ונטליה בעיר היידלברג Heidelberg. כשפרסמתי באינסטגרם שאני חוצה את גרמניה נטליה הזמינה אותי והציעה שניפגש כולם למסיבת יין על סירה בנהר הנקר. אני עדיין לא בטוחה לאן הרוח נושבת היא כתבה לי בהודעה והסבירה שלפי מה שמפרסמים, מדינת ובבדן וורטנברג תאפשר קיום פסטיבלים ומסיבות תחת כיפת השמיים. אמרתי שאנסה להגיע והוספתי את היידלברג אל מפת המקומות המועדפים לביקור והמשכתי במסע.

כמה ימים לפני שהגעתי להיידלברג. בעודי יושב באוהל אחרי עוד יום מתיש, נטליה שלחה לי הודעה:
היי גילעד
הזמנתי לך כרטיס למסיבה
כולם באים בלבן ויש קוד לבוש די יוקרתי אבל שכחתי לשאול אם יש לך בגדים לבנים.

לא ההודעה הכי משמחת בהתחשב בעובדה שכדי לא לסחוב משקל משמעותי בטיול, יצאתי עם מעט בגדים יותר בכיוון של ביגוד ספורט שכיבסתי בכיורים בדרך.

היי נטליה
האמת שאני בקושי מחליף בגדים ויש לי די מעט ביגוד (חייו של נווד) אבל נוכל לפתור את זה ברגע אם יש אצלכם חנויות בגדים זולות מספיק…

חחח, רצוי מאוד שלפחות תחליף בגדים לפני, היא כתבה בתגובה.
אל תדאג, יש מצב שתוכל להשאיל חולצה ממני או בטינה, גם ככה נשמע שהלבוש, לא ממש מדאיג אותך היא הוסיפה עם אימוג'י צוחק.

היי אני למטה שלחתי לה כשחיכיתי ברחוב הגשום, אחרי רכיבה יומית של 115 ק"מ בגשם.
ואוו, האופניים שלך נראים כמו אופניים של הומלס היא אמרה כשפתחה את הדלת של הבניין. Homefree עניתי לה עם חיוך.
נכנסתי להתקלח, החלפתי ל"בגדי המסיבות" זרקתי הכל למכונת הכביסה ויצאנו לפסטיבל יין בעיר Mainz, זו רק טירונות לקראת המסיבה מחר הן אמרו כשנפגשנו עם בטינה בחנייה שליד היקב.
ביום למחרת יצאנו למסע קניות, לא ממש קניות אבל יותר מסע שהוכתר בהצלחה כשמצאתי מכנס לבן ב15 יורו ושאיתו אפשר יהיה להיכנס למסיבה על הסירה. עם החולצה הסתדרנו כשהיא מצאה אחת בארון שלה.

אפילוג

אין ספק שהרכיבה בגרמניה הייתה מאתגרת, ובעיקר אופיינה בהבנה שלי שבמסע אופניים בין אם מתוכנן בקפידה ובין אם לאו. צריך לצפות ללא מצופה. ככה זה היה עם מזג האוויר, הרכיבה עצמה והמפגשים עם חברים שהובילו לאין ספור חוויות מדהימות בין אם זה בירה בפאב בווארי, ארוחת ערב על מנחת מטוסים בין לאומי, מרק עדשים במסעדת פועלים או מסיבת סירה עם הרבה יין.

מבחינתי הבנתי שגם אחרי קרוב לשני עשורים של מסעות הרפתקה, אלפי קילומטרים של הליכה, נסיעות כמעט בכל כלי תחבורה אפשרי, טיסות ונהיגת שטח שום דבר לא משתווה לרכיבה ארוכה על אופניים. משהו באפשרות המיוחדת לגלות את העולם לאט מספיק כדי לראות ולחוות את המקומות שבדרך אבל מהר מספיק כדי להגיע רחוק בזמן סביר (שההגדרה הזו היא בכלל נושא לדיון נפרד). פתח את עיני ואפשר לי לראות בצורה שונה את השינויים שבדרך ולפתוח את עצמי לסוג חדש של הרפתקנות שיישאר איתי לזמן ארוך.

ועם כל זה, סיום המסע בגרמניה דווקא היה מבחינתי במסיבה על הסירה. למרות שהיו עוד ימי רכיבה עד שחציתי אל צרפת. הבגדים הלבנים, היין המקומי וDJ שנתנה הופעת שקיעה שנמשכה אל תוך הלילה, נתנו לי הרגשה של אפטר פרטי לרכיבה הארוכה לאורך מדינות גרמניה.