נעמה נוימן, הפרואתלט של הצוות סיימה עוד תקופת אימונים ותחרויות באירופה, הפעם תחת הקבוצה החדשה- שהיא כאמור לגמרי שלה. אז לפני שהיא שוב מנתקת מגע מהחום והלחות ועוברת לעולם שכלו ירוק, רטוב (לעיתים) ומלא וואטים, היא משתפת אותנו בסיכום של הבלוק האירופאי האחרון שלה.
חוותה וכתבה: נעמה נוימן צילומים: בדור ג'אברה ותמר אונגר
גביעי עולם לא נהיים קלים יותר, וגם לא לשפוך את הלב שלי לפורמט כתבה לאריק בטיסת לילה שאחרי גביע עולם. אבל נגמרו להם כמעט חודשיים באירופה, אני בדרך הביתה ל-3 שבועות עם 3 תחרויות מקומיות, ביניהן אליפות ישראל. לא מאמינה שכבר הגענו לחלק הזה של העונה, אבל הגיע הזמן לסכם.
בנסיעה הזאת לא התארחתי אצל חברים ולא עברתי בין רכבים שכורים לדירות Airbnb. בנסיעה הזאת התחלתי את החיים שלי בגרמניה. והאמת שהפעם זה לא הרגיש כמו נסיעה. זה הרגיש בית, וטוב, ונכון ונעים ונוח. שכרתי דירת שותפים עם ליה חברת הקבוצה שלי, הכרתי עיר מדהימה, הכרתי חברים חדשים שאפילו לא קשורים לאופניים, דיברתי את השפה (בסדר, חלקית…), התאמנתי וישנתי במקום אחד לאורך כל הנסיעה, למעט גיחות קצרות מאוד לתחרויות. מאוד לא אופייני לי – הכירו את נעמה החדשה, אבל אל תתרגלו.
הנסיעה התחילה בסיפתח הראשון של הקבוצה החדשה שהקמתי Team 1VISION. ליה, טוני ואני התחרינו ביחד בתחרות C1 בצ'כיה, אמא שלי באה לעשות לנו פידזון ולראות למה אני כל כך מתלהבת מהעיר החדשה שלי. בדור ותמר, צלמות שעושות עלינו סרט דוקומנטרי באו גם הן מהארץ, עשינו מלא צילומים, ראיונות, היכרות עם הציוד והספונסרים החדשים, צחוקים, קפה, סינגלים, כל מה שטוב. אליה וקוץ בה – הכל באפס מעלות וגשם. ברוכים הבאים לגרמניה בתחילת אפריל.
בעצם, "התחרינו" זו מילה קצת גדולה.. רצנו עם אופניים על הגב כמו כל המתחרות כי לא היה רכיב ברמות שאני מתכוונת – לא רכיב. סטייל לטבוע בבוץ טובעני ולהתעורר בסצינה מהסרט הסיפור שאינו נגמר, או נרניה, או מה שעושה לכם את זה. תוצאות לכתוב עליהן לא היו שם. שטויות. העונה רק התחילה, מה זה עוד תחרות פחות תחרות…
אימונים מוצלחים, תחרויות פחות
המשכנו באימונים אימונים אימונים וחיים בעיר החדשה, עד התחרות הבאה, HC בגרמניה, קלאסיקה שבאים אליה המון רוכבים כל שנה וגם השנה. רמה מאוד גבוהה, והייתה לי תחרות מאוד בינונית. התחלנו לשאול את עצמינו מה קורה, כי באימונים שברתי שיאים והרגשתי מצוין ופגעתי בכל המטרות, וזה לא תורגם למהירות בתחרות. אבל נתנו לזה עוד שבוע, לתחרות C1 נוספת בצ'כיה, אותה אחת שעשיתי בשנה שעברה בדיוק באותו סופ"ש. וגם שם בתחרות מאוד בינונית עשיתי תוצאה קצת פחות טובה מאותה אחת של שנה שעברה. משהו לא עובד. משהו לא עובר מהאימונים לתחרויות. ואנחנו שבועיים לפני גביע העולם הראשון לעונה.
אחרי שיחה של כשעה וחצי עם ברי, המאמן שלי בשתי העונות האחרונות, בה אנחנו מנתחים ביחד קבצי אימונים, תחרויות, זמנים, משווים, מפרידים בין תחושות, לפיזי, למנטלי, לסביבתי, למה שבשליטתי, למה שלא, מוצאים חששות ופחדים ומנקים דברים מהראש – אנחנו מגבשים מספר מסקנות ומיישמים בתוכנית האימונים הפיזית ובשיעורי הבית המנטליים שלי. קל, יש תכנית, יש מטרה, לעבודה.
השבועיים הבאים עוברים לפי הספר. אפילו האביב החליט להופיע ופינק אותי ברכיבה הראשונה בשרוולים קצרים מאז מרץ (קראתם נכון). אימונים, חברים ולימודי גרמנית, ונובה מסטו מגיע בצעדי ענק. לסופ"ש הזה הגעתי במקום אחר לגמרי מאיפה שהייתי לפני שבועיים. אני בזרימה על המסלול כבר מההקפה הראשונה, הרגליים שלי רק רוצות לזנק, ואפילו אין גשם. למרות שהוא כבר לא מפריע לי אחרי כל הזמן הזה בגשם, אולי הוא אפילו לטובתי. אבל אין גשם. יש את האבק, השורשים, הסלעים והמסלול המושלם של נובה מסטו. אפשר לזנק כבר?
אחרי סופ"ש מלא באתגרים כמו כל סופ"ש של גביע עולם (זר לא יבין) – בשישי פספסתי את הזכות לזנק לשורט טרק במיקום אחד (מקום 41, רק 40 ראשונות בדירוג מזנקות, אני 4 נקודות ממקום 40!), כאבי מחזור ביום שבת, היה ערב מאתגר מאוד ביום שבת עם נפילת אנרגיה די חזקה, את כל הסופ"ש העברנו לבד בלי אנשי צוות (ככה רצינו ובחרנו ולא מתלוננות!), צילומים לסרט הדוקו עם תמר ובדור כל רגע פנוי ולא פנוי (מדהיייים!!!), ואז הגיע יום התחרות. ואוי, כמה אתגרים היו ביום התחרות הזה.
נובה מסטו תחרות WC ראשונה לעונה- צרות בצרורות
קמתי עם אנרגיות מטורפות, רגליים שרק רוצות לזנק, הרגשתי שקיבלתי את עצמי בחזרה אחרי שבת צולעת. אני נכנסת לעמדות החימום ליד הזינוק, 40 דקות לפני הזינוק, ושומעת רעש של שבר מהאופניים, אני אפילו לא נגעתי בהם… נשבר חבק מוט האוכף, אל תשאלו אותי איך. לא קרה לי מעולם, לא מתכננת שיקרה לי שוב. רצה לאוטו (אין אנשי צוות, אין אוהל קבוצה, יש לי אותי ואת טוני חברת הקבוצה שלי שהתחרתה במרתון ביום שבת). מתחילות להחליף, אבל אין לנו את הכלים לפתוח את הדרופר ולשים את החבק החדש. רצות לאוהל קבוצה של אחות של טוני ומקבלות עזרה מדהימה מהמכונאי הראשי שלהם. מסיימים לתקן 20 דקות לפני הזינוק, עמדות החימום נסגרות 15 דקות לפני הזינוק ומי שלא נמצא שם – לא מתחרה! הספקתי לבדוק שהכל תקין, לעשות סיבוב ואפילו חמש דקות חימום (חימום סטנדרטי לוקח כ-30 דקות בשבילי). מרגישה הכי ברת מזל בעולם לעמוד על קו הזינוק הזה, והכל בסדר. מזנקת ויוצאת לסטארט לופ המוצלח בחיי. אני מרגישה בנוח, אני באיזור מקומות 30-40, ורק מחזיקה את עצמי לא להגביר כדי לא להגזים. לא הרגשתי ככה בחיים. בירידה של הסטארט לופ חזרה לאצטדיון של נובה מסטו אני שומעת רעש לא טוב מהכיסא, הברגים השתחררו לגמרי, אין לי כיסא. שעה ורבע של תחרות לפניי, צריך כיסא. בלב כבד מאוד אני עוזבת את הגלגלים של רוכבות עם שמות גדולים שאני יושבת עליהם, ופונה למסלול שמוביל לאיזור התיקונים בפידזון (המסלול הארוך, סטייל פורמולה 1). אחד המכונאים מהקבוצות הגדולות נעתר במהירות שיא לבקשה שלי למפתח אלן 5 וסוגר לי את הברגים של הכיסא, כמובן בזווית לא טובה, כי מי עוצר ליישר באמצע סטארט לופ בגביע עולם? (מחילה רזניק). אני נכנסת להקפה הראשונה מתוך שש במקום האחרון. עצובים? גם אנחנו… אבל הרחמים העצמיים התחילו רק אחרי התחרות. באותו רגע אני לא עוצרת לחשוב על זה לשנייה. כל מה שאני רואה זה את הרוכבת שלפני וככה לאורך כל התחרות. "עוד אחת ועוד אחת" אמר לי פעם עוז דודאי מאמן קבוצת טימישגב בה גדלתי. אז עקפתי עוד אחת ועוד אחת עד שנגמרה התחרות. וזה הספיק למקום 79, אחת התוצאות הגרועות בחיי. אחת הרכיבות הטובות בחיי. כמה שהייתי עצובה. אני עדיין עצובה.
וברור שאיזה יופי. איזה יופי שהרגשתי טוב, והצלחתי להוציא *ביצוע* טוב בגביע עולם, ושעשיתי את כל מה שברי ואני רצינו שאני אעשה, ושהראש היה במקום הנכון, ושהייתי על זה כל התחרות, ושהיו לי רגליים, ושהצלחתי לעבור את כל התקלות, וברור שאיזה יופי. אבל שיואו, יואווו, איזה באסה. כמה באסה.. וכן, זה גביע העולם הראשון לעונה, ויש עוד מלא הזדמנויות, וזה חלק מהספורט, וזה קורה, ויש רוכבים שהיה להם יום הרבה יותר מאכזב משלי. אבל יואו, איזה יום מאכזב היה. לארוז אופניים ליד האוטו בגשם כשאני עוד בבגדים של התחרות לא שיפר את היום הזה בהרבה.
והקבוצה שלי מדהימה. ואני כל כך שמחה להיות חלק מזה. ואני כל כך גאה בנו. ואנחנו סוללות את הדרך שלנו. וזאת הולכת להיות עונה בלתי נשכחת.
אבל ייקח לי רגע להתגבר על היום הזה. דווקא בגלל שהרגשתי כל כך טוב, ודווקא בגלל שהצלחתי להרים את עצמי כל כך הרבה פעמים, ודווקא בגלל שאני כל כך גאה בעצמי על כל כך הרבה דברים, ודווקא בגלל הכל.
עם המבט קדימה
שלושת השבועות הקרובים הולכים להיות עמוסים מאוד והראש שלי כבר נמצא בגביע העולם הבא, בתחילת יוני, בשוויץ, מיד אחרי אליפות ישראל. אבל בגלל שזו כתבת סיכום על הנסיעה האחרונה, אני אסיים בלהגיד שאם הייתי אומרת לנעמה בת ה-18 שככה ייראו החיים שלי בגיל 24, כמו שהחיים שלי היו בחודשיים האחרונים, הייתי בוכה מאושר. ותוצאות לא הופכות אותנו למי שאנחנו, אבל ה"סיפור" שלנו כן. ואני כל כך גאה בסיפור שלי, ובכל מה שעשיתי בשביל להגיע לזה שיש לי מקום וחיים בגרמניה בצורה הייחודית שנכונה לי. להגיע לזה שאני בכלל יודעת מה הדרך הנכונה לי. וכמו שאריק אמר – "זה יגיע, כי זה חייב להגיע".
אוהבת את הדרך שלי ואוהבת לספר לכם עליה.
עד הפעם הבאה,
נעמה.
Facebook
Telegram
WhatsApp