כתבה: יוליה רפקין ן צילום: דימה רפקין, EWS הפקה

בעודי כותבת שורות אלה אני משעשעת את עצמי במחשבה כי הכותרת בתכלס משקפת את התמונה האמיתית. השאלה המתבקשת איך התגלגלתי לכל זה?

איך אני, אמא לשתי בנות קטנות בשנות ה-30 המאוחרות לחיי, בנקאית שמרנית העוסקת בניתוח וניהול סיכונים ביום יום, כזו שלא עסקה מעולם בספורט עד לפני מספר שנים בודדות, מוצאת את עצמי פתאום משתתפת בסבב גביע עולמי ועוד בדיסציפלינה די ברוטלית, יש שיגידו מסוכנת ה- Enduro World Series.

איך? ככה בדיוק…

בשתי העונות הקודמות בהן התחלתי להתאמן באופן אינטנסיבי ומסודר בקבוצת הרכיבה Bikeway התאמנתי בעיקר למרתונים ותחרויות מטרה כמו אפיק ישראל והסמרתון. בנוסף השתתפתי בערך בכל תחרות אפשרית במספר ליגות במקביל כמעט בכל דיסציפלינה ברכיבת אופני הרים, החל מתחרויות הליגה למקומות עבודה, דרך קצת xc והרבה gc וכמובן ליגת האנדורו המקומית… בעונה הקודמת היו שבועות רבים בהם היו לי 2 תחרויות בשבוע. הייתי גמורה עוד לפני שהגעתי לאפיק ישראל תחרות המטרה שלי. סיימתי את העונה עם הלשון בחוץ, מפורקת פיזית ומפוררת מנטלית עם הרגשה שאני עושה "בסדר" בכל תחום, אבל לא מצליחה באמת להקדיש מספיק זמן ולהשתפר בתחום שאותו אני באמת אוהבת, אנדורו. רציתי להתאמן ברכיבה טכנית אבל האימונים לתחרויות המרתון היו תובעניים, והתחרויות המרובות פשוט לא השאירו לי זמן… אז העונה החלטתי לשנות את המצב. החלטתי לצמצם את הדיסציפלינות ולהתמקד באנדורו ולמעשה "לקפוץ ראש" לתחום האנדורו האמיתי ולהשתתף בתחרויות בחו"ל.

בתחילת העונה ישבנו דימה בן זוגי ואני ובנינו לי עונה….

דימה הפך לימים למאמן צמוד שבונה לי תוכנית אימונים שלא מתחשבת בשום אירוע, שום תחרות שבדרך, רק אימון בדרך אל תחרויות מטרה…

וכך נבחרו 4 תחרויות מטרה:

1. תחרות סבב ה EWS באוסטריה/ סלובניה
2. אליפות ישראל ב XC בגלבוע
3. תחרות סבב ה EWS ב Ainsa, ספרד
4. תחרות סבב ה EWS ב Finale Ligure, איטליה

שתי התחרויות הראשונות בחודש יולי ושתיים נוספות בסוף חודש ספטמבר.

שיניתי את אופן האימונים וחילקתי את זמני בין שתי קבוצות, Bikeway בשביל הכושר ו Go Ride של גל חסון שמתמקדת ברכיבה טכנית.

והנה אני משתתפת מן המניין רשומה בקטגוריית Women Master +35 בשלוש תחרויות EWS.

אז ככה הגעתי לסלובניה… מלאת חששות, לא מנוסה, לא לגמרי יודעת למה לצפות…האם יהיה וויב נחמד? יהיה מלחיץ? האם הבנות בקטגוריה שלי יהיו נחמדות? לא היו לי תשובות. רק התפללתי שלא ירד גשם. כי לרכוב בגשם ובבוץ אני לא יודעת… לזה דווקא Google weather נתן תשובה ברורה. גשם!

תפילותיי לא נענו… כנראה שלהתפלל סלקטיבית ולעיתים רחוקות,  לא תופס מול מי שאמור לקבל את התפילות… והיה גשם. ביום האימונים הראשון ירד גשם שוטף במהלך כל היום.

בדרך כלל אני אוהבת גשם. את הריח שהוא משאיר באוויר, את האדמה הרטובה, השלוליות, הנחלים הזורמים והטבע שמתחדש. תמיד מתנגן לי אותו שיר בראש "I only happy when it rains"

הפעם בכלל לא שמחתי. והכל בגלל הביצות והנחשים.

קרבות עם נחשים

הם היו מלא, קטנים, גדולים, בגודל בינוני, שוכבים להם שם בשקט בשקט על המסלולים וממתינים לתפוס איזה רוכב שדרס אותם בזווית הלא נכונה. שוכבים להם שם בביצת הג'ונגל ערוכים לקפוץ ולהקיש.  
חלק מהמסלולים בימי האימונים היו ממש בוציים וחלקים, השורשים (הנחשים) היו רטובים ומרוחים בבוץ.
בתחרות עצמה התנאים היו טובים משמעותית מאלה של האימונים. מרבית המסלולים התייבשו אך נשארו בהם חלקים רטובים.

יודעי דבר מספרים שהייתה זו אחת התחרויות הקשוחות שידע סבב האנדורו העולמי עד כה. גם בגלל אורך המסלולים והמקטעים הארוכים עם שיפועים מטורפים, גם בגלל תנאי בוץ ושורשים מחליקים וגם בגלל העליות המפרכות אותן הרוכבים היו צריכים לעלות גם ב -2 ימי אימונים ללא אפשרות להקפצות.

יום התחרות הראשון

היום הראשון התחיל בסדר בסך הכל. החלקתי פה ושם בסטייג' הראשון אבל בסך הכל היה בסדר וסיימתי חמישית בקטגוריה.

הסטייג' השני היה פיאסקו אחד גדול. סטייג' ה Jungle לא התייבש בכלל והיה נראה שהביצה רק העמיקה והתפשטה. בחלקים התלולים היה מחליק מאוד ומפחיד. ושם הייתי טרף קל לנחשים הערמומיים.  
נפלתי ואז נפלתי שוב. מספר הפעמים שהוטחתי אל הקרקע  ביום הראשון לתחרות היה מטורף. לא נפלתי כל כך הרבה בכל קריירת הרכיבה שלי.

מי הנחל שחצה מספר פעמים את המסלול בחלקים הלא תלולים פשוט הפכו אותו לביצה אחת גדולה.

לרכוב בבוץ ושורשים מחליקים זו מיומנות שמאוד חסרה לנו, הרוכבים הישראליים.

באחד מהקטעים התלולים נפלתי מחוץ למסלול לתוך אמבטיית בוץ עמוקה. בנסיונות להוציא את עצמי ואת האופניים מהביצה איבדתי זמן רב ויקר וראיתי איך כמעט כל בנות הקטגוריה שלי זו אחר זו, מי בהליכה, מי ברכיבה עוקפות אותי ואני עדיין שם, נאבקת לי עם הבוץ ופשוט לא מצליחה לקום ומחליקה. מחזה אומלל משהו. מכיוון שזה היה אחד הקטעים הטכניים במסלול, נאסף בו קהל רב שזכה לאחלה מופע. זה היה מביש קלות. היה גם נזק. הכידון התעקם, ידית מוט הכיסא זזה והגבילה את תנועה של ידית הברקס הקדמי ואת כל זה אני מבינה רק אחרי סיום הסטייג הנוראי הזה…

לקום אחרי נפילה, לאסוף ולתפעל את עצמך ואת האופניים לא היה לי פשוט. כשסוף סוף נחלצתי מהביצה, לא הצלחתי להיכנס ל flow. לא הצלחתי לשמור על קור הרוח אחרי הנפילה, לא הצלחתי להתמקד וכפועל יוצא לא הצלחתי לייצר זרימה. הנחל שלצידי זורם ואני לא …
חוצה את הנחל פעם אחת, פעם שניה, פעם שלישית, מנסה לדווש בבוץ אבל הכל מתנגן לי בהילוך איטי, רואה שחור בעיניים ואז נעקפת שוב. הסטייג' הזה הזיז אותי כמה דקות אחורה למקום השביעי ופתח פער שמאוד קשה לגשר עליו.

עקיפות

העקיפות בתחרות השפיעו עליי באופן מוזר. כמעט כל עקיפה היתה עבורי אירוע מלחיץ מאוד.
בתחרויות מהסוג הזה נהוג לתת לרוכבים חזקים ממך לעקוף. עוצרים בצד או מאטים וזזים הצידה. נשמע פשוט לכאורה וכבר נעקפתי לא פעם בתחרויות xc ללא שום בעיה. אבל כשמדובר באלמנטים טכניים קשים, סוויצ'בקים ושיפועים מטורפים זה לא כל כך קל. בעודי נאבקת עם מקטע קשה שלא באמת אפשר לעצור בו בבטחה, אני עוד  צריכה להיות הוגנת ולאפשר עקיפה. העובדה שהעוקפת היא שחקנית הוקי לשעבר שנראית כמו שור זועם, לא מקלה בכלל- היה מלחיץ. היו פעמים שנפלתי בגלל זה. היתה פעם אחת דווקא בקטע לא מאוד טכני אלא מהיר וזורם שהגיעה מאחוריי מנצחת הקטגוריה וצעקה "on your right". בטרפת ובלחץ שלי שמעתי "take you right", האטתי וזזתי ימינה כמתבקש (לפחות מה שישבתי) ואז באה ההתנגשות. שתינו על הרצפה, אבל ללא נזקים.

יום הרכיבה השני

אחרי היום הראשון רווי הנפילות והסטרס, באתי יותר מוכנה מנטלית. כבר היה לי את הניסיון של אתמול והחלטתי לא ליפול. לזנק רגוע, לנסות לשלוט בקצב ולא להילחץ מהעקיפות ככל הניתן. זרימה יציבה בסוף מביאה לתוצאה מהירה יותר. וכך היה. בסטייג' השני סוף סוף מצאתי את ה flow שלי ואפילו הצלחתי לשפר תוצאות.

ה Grand Finale של התחרות היה הסטייג' השישי, אחד הסטייגים הארוכים בהיסטוריית EWS. לי הוא לקח כ 22 דקות. היו בו לא מעט מקטעים תלולים אבל הוא היה יותר זורם מהסטייג' ה 3 העובר במקביל אליו על אותו צלע הר שעשינו ביום הראשון. המסלול התייבש כמעט לחלוטין והצלחתי לייצר בו זרימה לא רעה. זו היתה סיומת טובה לתחרות ה EWS הראשונה שלי.

The Ladies– פרופיל רוכבת Women Masters בטופ 5 וסיכום
לגבי האווירה, הבנות היו נחמדות, קיבלו אותי יפה (במיוחד כשהבינו שאני לא מהווה איום ממשי) והיה נחמד לדבר על נושאים שונים בטיפוסים הארוכים לתחילת הסטייג'ים. כבנקאית עשיתי לי סטטיסטיקות שונות במטרה למצוא מכנה משותף בין כל רוכבות המסטרס הטובות בעולם. והנה אחרי שעות של טיפוסים משותפים,  הרכבתי עבורכם את פרופיל רוכבת Women Masters בטופ 5 בתחרות ה EWS הנוכחית:

השחקניות
מישל האירית

בירג'יט האוסטרית

מרי האמריקאית

סובי הפינית

חנה השבדית

קריטריון מס' 1 – כולן ללא ילדים וללא כוונות להביא ילדים (האופניים זה הבייבי שלי אמרה לי אחת מהן)
קריטריון מס' 2 – ספורטאיות מקצועיות לשעבר בתחומים שונים – הרוב רוכבות XC, אבל יש גם כדורסל ואפילו הוקי.
קריטריון מס' 3 – כולן מתחרות באופן קבוע בתחרויות מסוג זה באירופה/בעולם, כולל סבב ה EWS.
מממ… אני לא עונה על אף קריטריון
מממ… מה עושים? מסיימים במקום השישי
ועדיין זה הרגיש כמו ניצחון. מבחינתי לסיים את האירוע הזה שלמה, בריאה, עם שיפור בהרגשה ובטחון שהולך ועולה מסטייג' לסטייג' זה הישג. לסיים עם "חוויה של עוד" ועם רעב שרק הולך ומתעצם זו בהחלט הצלחה מבחינתי.

בסופו של יום הפערים בין התוצאות שלי לתוצאות של המקום החמישי לא מאוד גדולים. פערים עליהם ניתן לגשר עם הרבה אימונים והמשך התנסות בתחרויות.

מבחינתי זו בהחלט החוויה הקשוחה והעוצמתית שלי עד כה.

דימה על הפודיום בתחרות הEWS הראשונה שלי  

הניצחון של דימה תרם בהחלט לאווירה הכללית במיוחד כי הוא היה ממש לא מתוכנן.  ניצחון לא מתוכנן בתחרות לא מתוכננת… למה לא מתוכננת? כי שבועיים לפני הטיסה דימה סבל מכאבי גב קשים, בקושי הצליח ללכת. בכלל כל עניין הנסיעה מבחינתו היה מוטל בספק כבד. בעזרתה של מומחית הפיזיותרפיה המשפחתית שלנו ואחרי סשן של כמה טיפולים אינטנסיביים, מצבו השתפר והוחלט שדימה נוסע ואפילו ינסה לרכוב… וכך היה.  במהלך האימונים הצלחנו להשלים יחד יומיים של אימונים על המסלולים שכללו טיפוסים די פסיכיים עם שיפועים מפרכים שדרשו דחיפת אופניים זמן ממושך מאוד. אבל כאבי גב חזרו ובגדול … מפה לשם היה ברור שלהתחרות בתחרות EWS במשך יומיים עם למעלה מ-6 שעות רכיבה אינטנסיבית בכל יום, לא בא בחשבון.

אבל דימה הוא דימה ולא רצה לוותר לגמרי על רכיבה ועבר להתחרות בתחרות EWS Challenger, קונספט חדש ונחמד של ירידות בלבד על בסיס חלק ממסלולי התחרות. מירוץ של יום אחד וללא טיפוסים. אז דימה התחרה, נהנה וניצח בקטגוריית מאסטרס גברים 40+ שכללה לא מעט קרנפים אירופאים. בהחלט שאפו!!!  יש לי את האלוף הפרטי שלי על פודיום EWS. ????????

Disclaimer

בזמן כתיבת שורות אלו אני בדרך למחנה אימונים קצרצר שארגנתי לעצמי ב La Thuile שם התקיימה תחרות ה EWS האחרונה, הרטובה והברוטלית עליה כתבה נוגה. בספטמבר גיא בר ואנוכי טסים לעוד 2 תחרויות.

כל העניין הזה לא היה מתאפשר ללא התמיכה של  דימה, שהוא גם בעל אוהב, גם השראה, וגם המאמן הקשוח שדוחף ומאתגר. ועוד יותר לא היה מתאפשר ללא קאדר התמיכה האינסופי של המשפחה שמאפשרת לכל זה לקרות.

יאללה נתראה אחרי התחרות הבאה בספרד, תחזיקו אצבעות.