כתב: חנוך רדליך ן צילום: אוסף פרטי חנוך רדליך

לעיתים, כל מה שאתה צריך כדי להבין ולהודות בכך שאתה טועה, זה כאפה מצלצלת. רגע קטן של אאוריקה. זה בדיוק מה שקיבלתי לפני 4 שבועות, בעודי מתנשף בכבדות, ומכלה את כל ארסנל הקללות המוכר לי, תוך טיפוס בלתי נגמר לאיזה פיץ-די-לוך בחבל טירול אשר באוסטריה.

ואז עקפה אותי זקנה בת 70, רכובה על אופניים. אני יכול להישבע שהיא חייכה אלי, ואז קיללה אותי במבטא אוסטרי. אין לדעת. הכל נשמע שם כאילו הם כועסים עליך. בתחילה אשכרה נעלבתי. אני פאקינג רוכב למחייתי, והגברת המחייכת הזו עקפה אותי במהירות כזו, שלמילים שאמרה לי היה אפקט של תופעת דופלר… יעני, וואט דה פאק!?

האגו הישראלי שלי נרגע מעט, כאשר שמעתי את זמזום המנוע החשמלי של האופניים שלה, מבעד לאגלי הזיעה שכיסו את עור התוף שלי. ״זו לא חוכמה״ חשבתי לעצמי, במין ראיה תחרותית, גברית וקמאית שכזו, הרי מדובר במקרה קלאסי של ״אם לסבתא היו גלגלים, היא הייתה קורקינט חשמלי״…

המשך הטיפוס על ההר הבלתי נגמר לווה בביטוי כל מנעד הרגשות שלי לגבי האופניים החשמליים, הפושים בכל פינה על פני כדור הארץ בקצב מסחרר. כעס, עצבים, אכזבה מהרוח האנושית, עצב על הניוון של הנפש האנושית ועוד כל מיני מילים גדולות וכועסות, שנשמעות בדיוק כמו ברכת ״בוקר טוב״ או ״ערב טוב״ באוסטרית מדוברת. ס׳עאמק על העולם.

הרי רק לפני מספר חודשים כתבתי מניפסט משולהב על השנאה היוקדת שלי לאופניים החשמליים, ועל כל מה שהם מייצגים בעיני. עצלות, וויתור, אי-קבלה של היכולות שלך…

ואז הגעתי לפסגת ההר, אשר טבלה לה בעננים קרירים, מוקפת בפנורמה פסיכית של ירוק בכל כך הרבה גוונים, שאפילו ״נירלט״ עוד לא הצליחו לתת להם שם במניפת הצבעים שלהם. שם פגשתי משפחה רכובה על אופניים: אבא, אמא, נער בן 16 וילדה בת 13. לבושים בבגדים רגילים. עם נעלי התעמלות. האבא פנה אלי ואמר במבטא אוסטרי: ״וואחד עליה, הא, אח שלי?״, או משהו בסגנון. והבת שלו חייכה. בא לי למות באותו הרגע. אבל אז קלטתי משהו: הם נראו מאושרים.

ובצדק- מה יכול להיות יותר מושלם מאשר לצאת עם המשפחה שלך לרכיבה, לאיזה פיץ-די-לוך, מבלי שהאבא יחטוף התקף לב, האמא תרצה להרוג את האבא, ושני הילדים יעברו למצב קטטוני מתקדם?

האופניים החשמליים מאפשרים להם לטייל בטבע, תוך פעילות ספורטיבית בריאה, ולכסות מרחקים גדולים מבלי להימצא מעולפים בתעלה לצד הדרך, באפיסת כוחות. כך גם בת ה-70 שעקפה אותי בחיוך; האופניים החשמליים מאפשרים לה להמשיך ולעסוק בספורט שהיא כל כך אוהבת, מבלי לוותר על היציאה לטבע, תוך שמירה על הבריאות הפיזית והנפשית שלה. כשירדתי בחזרה לכפר בו התאכסנתי, ראיתי קבוצת חברים מבוגרים. שלושה זוגות בני כ-50, מדוושים בנינוחות, על השביל שלאורך הנהר, מלווים בזמזום החרישי של המנוע החשמלי. לבושים בביגוד ספורט נינוח, מחויכים ומאושרים. הם על אופניים, ברור שהם מאושרים.

 

---

ואז זה הכה בי.

במקום לראות את הטוב שאופני ההרים החשמליים יכולים להציע לעולם, (להבדיל מאופני העיר החשמליים, בעלי המצערת, כן?), זיהיתי בהם רק את הרע. את הניוון האנושי. את העצלות הפוטנציאלית הנחבאת בכל אדם. פתאום ראיתי בעיני רוחי את אשתי המתוקה, (אשר רוכבת נהדר, אבל שעתיים זה די והותר עבורה), יוצאת איתי לרכיבת נפח. דמיינתי את אבא שלי מצטרף אלי ליום של 100 קילומטרים במדבר.

לפתע הבנתי את הרוכב הזה, שמצטרף לחבורת החברים המאומנת שלו, ומגיע עם אופניים חשמליים. הוא כבר מתקשה להחזיק איתם בקצב, בגלל אורח החיים התובעני שלו, אבל לא בא לו לוותר על הרכיבה עם החבר׳ה. ובאמת, מדוע שיוותר?

אופניים חשמליים הם לא שורש כל רע, אלא בדיוק ההיפך. הם אפשרות לעולם טוב יותר. עולם בו כל אחד יכול לצאת לטייל בטבע, ולדווש אל תוך היער. עולם בו אין צורך לוותר על רכיבה עם חברים, רק כי הכושר שלך כבר לא מה שהוא היה פעם. מדוע העובדה שאתה לא בכושר צריכה להגביל אותך לשעה וקצת של רכיבה, או למסלול של 15 קילומטרים בלבד? אז זהו- היא כבר לא צריכה להגביל אותך. כי כמו לכל רוכב מאומן- גם לך מגיע ליהנות מהמרחבים, מבלי לסיים מפורק ובוכה על מר גורלך.

ענף האופניים הוא קשה, תובעני ומעייף, ומי שנמנע מאימונים, נידון לרכיבות קצרות וקורעות, או למרדף שווא אחרי חבריו המקפידים על שגרת רכיבות קבועה ותכופה יותר. התבגרות הגוף מגבילה לעיתים את יכולות הרוכב, ופציעה או מגבלה רפואית כזו או אחרת עלולות למנוע גם מאנשים שמאוהבים ברכיבת אופניים, לבצע את מה שמגיע להם כמו לכל אדם אחר- לרכוב על אופניים.

האופניים החשמליים מאפשרים לכם להמשיך ולרכוב על אף המחסור בכושר, התבגרות הגוף או פציעה מגבילה. הם לא משהו להתבייש בו, אלא מקור לגאווה- אתם רוכבי אופניים, רק עם בוסט קטן 😉

השנים הקרובות יראו את הסוללות הולכות וקטנות, את המנועים מתמזערים ומתייעלים, ואת משקל האופניים הולך ופוחת. ומי ירוויח מכך (חוץ מחברות האופניים, כמובן…)? כולנו.

קהל הרוכבים הפוטנציאלי רק יגדל, שבילים חדשים יפתחו, המודעות לספורט תגדל ותפרח, ואשתי תוכל לצאת איתי לרכיבות נפח בימי שישי.

אז הנה אני פה- מודה שטעיתי.

אני שונא לטעות. אוף.