כתבה: עינת צחור I צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, אוריאל כהן, דותן הלוי, משפחת צחור

Ford Epic Israel 2018- סיכום מזווית אישית

או במילים אחרות: סופו של הטירלולו (עד לשנה הבאה…)

באורח פלא יש לי הרבה מה להגיד בסיכומו של "פורד אפיק ישראל".
אמנם הסיכום שלי לא יהיה דומה לסיכומים היפים שלכם, הרוכבים האמיצים והחזקים, שלקחו חלק באירוע המטורלל, בכל זאת, לא רכבתי אפילו חצי מטר מהמסלולו, אבל, תתפלאו ????, גם אני הזעתי, קיללתי, שמחתי, התרגשתי, בכיתי, צחקתי וחשתי ערבוביה שלמה של תחושות, ובקיצור, עברו עלי המוני חוויות תוך כדי האירוע.
האפיק, כשמו כן הוא, אירוע קצה, וככזה, גם אני הצלחתי (בכלל בלי שרציתי או התכוונתי) להגיע לכל מיני קצוות של עצמי.
להלן חלק קטן מאירועי ותחושות הקצה שעברו עלי:

1. בכיינית קצה

אני חושבת שאתחיל מרגע השפל שלי עם עצמי, אליו הגעתי באפיק הזה, השישי במספר עבורי, אגב, ואפרופו, אני לא קיבלתי חולצת חמסה. וגם לא גופיית בסיס מהממת שקיבלו חברי מועדון השש המכובדים (זאת היתה תלונה, אם מישהו פיספס)
אני בכוונה מתחילה מנקודת השפל, בשאיפה שתשכחו הכל עד שתגיעו לסוף הסיכום ????.
יום שישי, זה היום השני לתחרות, השעה 7 בבוקר או משהו בסגנון, אבל קמתי בארבע לפנות חושך וישנתי רק שעתיים וחצי בלילה.
אני יושבת ממש שפוף מתחת לאחד השולחנות במשרד התחרות, מחטטת לעצמי בתיק בחיפוש נואש אחר משקפי הקריאה שלי (פתח סוגריים: משקפי קריאה או משקפי-גיל, הגעתי לגיל הזה שהראיה מתדרדרת, ואני בשלב ההכחשה ????) איפה היינו…
מתחת לשולחן, מחטטת, ובוכה בוכה בוכה, לא יללות כאלו עדינות ושקטות, אני מדברת אתכם על קינה בלתי נשלטת, עם דמעות של ממטרים כבדים והתייפחויות שלא היו מביישות מקוננת מקצועית בלוויה של מרוקאים (אני קצת מרוקאית wannabe בנשמה)
חצי מטר ממני, מסכן, נקלע לסיטואציה בטעות, יושב לו בשלווה של לפני שידור חי, בועז קורפל הנסיך.
אני- מתייפחת את נשמתי כאילו מישהו מת.
והוא- מנסה בכל ליבו ובקולו הרדיופוני להרגיע את ההתפרצות המפתיעה והבלתי נגמרת של הבכי.
אני מדמיינת שעמוק בלב הוא אמר לעצמו: "מה קרה למשוגעת הזאת? איזה בכיינית, אמא'לה, טוב, מה עושים עכשיו?" ????????‍♂
אבל כלפי חוץ, הוא מנהל את הסיטואציה בגאונות ומיד מחבר אלי את אחותי הקטנה, עידית, (לא עידית שוב, שהיא אחות גם, אבל רק בנשמה ובלי העניין הזה עם הדם) שתטפל בי ומיד.
אחותי הקטנה גויסה אף היא לשורות צוות אפיק ישראל, לתמיכה בשידור החי בתחום ההפקה, ואיזה מזל שהיא היתה שם: תוך דקה היו לידי כוס קפה וכריך- שהם כמובן תרופה מומלצת להתקף בכי, וגם חיבוק חזק וטישיו שהשלימו את הטיפול. עידיתי (המכונה גם דידי) יצאת מלכה ותודה ????.

אין טעם לנבור בסוגיית הסיבות לייללות, במילא אצלי זה תמיד מורכב (???? מתה על המילה הזאת)
אין סיבה אחת הגיונית אמיתית לקינה המוגזמת, אבל אפשר בהחלט לומר שחוסר בשעות שינה, ורעב כבד (קצת כמו תינוק לא מווסת), וגם העובדה שהקפה במלון ממש היה לי לא טעים, תוסיפו לזה את המתח המצטבר, ההתרגשות, העצבים, האחריות, ותוסיפו לזה שתיים-שלוש תקריות בינאישיות עם אנשים שונים- כל אלו יחדיו הביאו אותי לקצה המפואר הזה, שאני קצת מתביישת בו מצד אחד, אבל מאידך גאה בעצמי על היכולת לאסוף את עצמי ולצאת מתחת לשולחן כשלב ראשון, ועל ההצלחה המסחררת שלי לשכנע את בועז קורפל שאני לא לגמרי קוקוריקו ???? וזה בכלל לא מובן מאליו ????.

2. ספקנית קצה

השנה, לראשונה בתולדות אפיק ישראל, ולדעתי לראשונה בתחום אופני ההרים, שודרה התחרות כולה בשידור חי בערוץ 5 וכן בשידור אינטרנטי.
לפני כמה חודשים, כשהחלו הדיבורים האופרטיביים לגבי השידור החי של "פורד אפיק ישראל", אני זוכרת את עצמי מרימה גבה, אולי אפילו שתיים ????????????.
אקדים ואומר, שיש אצלנו בבית חלוקת תפקידים מנטלית די קבועה וחוזרת על עצמה, בה הלולו מסמן מטרה, מעצב חזון, מדמיין איזשהו ויז'ן, או יש לו חלום או שאיפה, ואני, מנגד, מיד מנחיתה לקרקע בספקנות, בואכה חרדה קיומית.
הוא- עולז וצוהל, מדמיין ועף על עצמו, ואני בתגובה, מתקיפה בעשרות שאלות וסוגיות ובעיות לא פתורות, ובסתר ליבי מקווה שהוא ירד מהרעיון ההזוי ומיד.
להלן טעימה ממגוון נסיונות הכיבוי שלי את רעיון השידור החי, נסיונות שכאמור לא עלו יפה:
"בשביל מה אנחנו צריכים את הכאב-ראש הזה? יש לנו מספיק עבודה גם בלי זה…"
"תגיד, זה עולה מיליונים, לא? מי ישלם על זה? אנחנו? נראה לך?" ????????????
"מי בכלל יצפה בשידור חי 4 שעות 3 ימים ברצף?" ????
"מישהו עשה דבר כזה לפנינו? למה לנו להיות ראשונים?" ????
"יש לנו ביטוח לזה?"….
……………….
כמובן לא עזר לי כלום (כמו תמיד, אגב) ועל כן החלטתי לשתף פעולה (כמעט כמו תמיד????) ולהתנחם בכך שנוספו לצוות שלנו אחותי הקטנה והאלופה, ויובל טורבינר המקצוען, שאין לי מילים לתאר כמה כיף לעבוד איתו.
הספקנות לא פסקה מלהתקיים אצלי, בראש כל הזמן קיוויתי בשבילנו ובשביל כל רוכבי האופניים בישראל, שהלוואי ויצליח לנו השידור החי, אבל הספק המשיך לקנן, וגם החשש הקבוע מכשלון. במקביל, ההוא עם החזון, יחד עם כל הצוות המעולה, עשו את מיטב המהלכים וההכנות על-מנת שהחלום יתממש על הצד הטוב ביותר. כמו שאמרתי- חלוקת התפקידים נשמרת, אחת ספקנית קצה ואחד פעלתן קצה…

יום חמישי, היום הראשון לתחרות, 8 בבוקר, אני בשגרת "משימות אפיק" במשרד, הדופק התייצב בחזרה לאחר הזינוק המרגש הראשון (אני ממש מזמינה את כל מי שלא היה אף פעם בזינוק ב"אפיק ישראל": זאת התרגשות מסוג אחר) ואני מחליטה להציץ לרגע במחשב של העורכים, שנמצא גלמוד כרגע בפינת העריכה המבודדת במשרד (גלמוד כי כולם עובדים בניידת השידור שנמצאת מחוץ למשרד)
השידור החי בערוץ 5 החל, ובעיקר מתחשק לי לבדוק רגע, שזה לא פלופ אחד גדול, כל ההזיה הזו של שידור-חי.
אני מתיישבת מול המסך, ולא מאמינה למראה עיני ומשמע אזני. הצילומים מרהיבים. הנוף מדהים ביופיו. השדרנים מצוינים, הבימוי מוצא חן בעיני, אז מה אם אני לא מבינה בזה כלום, העובדה היא שאני נדבקת למסך ולא יכולה להפסיק להסתכל! הגרפיקה והמלל שומרים אותי בתוך תמונת התחרות, אלוהים אדירים! זה ממש מעניין ומרתק! אפילו אותי!! ????

בימים הבאים אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נמשכת לפינה הנטושה עם המחשב במהלך הבוקר, ומציינת לעצמי שזה אחלה של שידור-חי, וגם יופי של מחבוא. מרחוק וברקע אני שומעת מדי פעם קריאה באיזור המשרד: "מישהו ראה את עינת?" ולא חשה צורך לענות או לצאת ממחבואי, בכל זאת, בדיוק יש כרגע התקפה של הזוג הגרמני, ואני נורא פולניה, וחייבת לדעת מה יקרה בסוף… ????

3 . זוגיות במבחן קצה

עם כל כמה ש"אפיק ישראל" גדול עלי בכמה וכמה מידות, ואני אמביוולנטית כלפיו באופן עקבי ומתמשך כבר 6 שנים, יש דבר עקרוני שמאד מסייע לי לתמוך עם כל הלב שלי באירוע טירלולו הזה. הדבר הזה הוא המקום המכובד והמשמעותי שהוא נותן למונח זוגיות, גם אם מדובר בזוגיות או שותפות זמנית לטובת האירוע.
אני חושבת שזוגיות טובה היא בין היתר עבודה אמיתית, אמנות ומיומנות. ואני חושבת, שכל מקום, או אירוע או זמן, שגורמים לנו להתאמן ולשפר את היכולת שלנו בזוגיות, בשותפות, בתקשורת וכו'- הם מבורכים. אני קוראת בפוסטים של המשתתפים כמה משקל וחשיבות הם מייחסים לבן/בת הזוג השותפים לרכיבה, כמה תקשורת טובה, כמה הקשבה, הכלה, משברים ופתרונם, כמה כוח יש בעבודה המשותפת, ואני מתמלאת התרגשות ושמחה. באמת.

כמובן שגם מבחינתי יש כאן וואחד מבחן קצה לזוגיות, ומבחן קצה לתא המשפחתי. אפיק ישראל מנחית לי בתוך החיים ולפעמים ליטראלי בתוך הבית וגם לתוך הוורידים המון התמודדויות ושלל רגשות, לוקח את העצבים שלי לקצה ומותח עוד קצת. לפעמים די במבט חטוף בשבועות שלפני האפיק במחסנים, במרפסת, במשרד ובחניה אצלי, בכדי להבין את הפוטנציאל של רמת המירמור, ואכן המרמרת המצויה לפעמים קשה מנשוא ????.
ככה זה, כשאת בוחרת כשותף לחיים גל סטנדרטי, והוא לאט ובהתמדה הופך לצונאמי.
זה נכון שבתוך מערכת זוגית ומשפחתית, התפתחות של אחד בהכרח תשפיע על השותף ועל התא המשפחתי, כמובן גם אני משתנה בהתאם לטירלולו הרלוונטי ומוכיחה לעצמי פה ושם, שהגבולות של עצמי יותר גמישים ממה שחשבתי.
אני משתדלת מדי פעם להזכיר לעצמי שיש לי הרבה מזל בסך הכל, אומרת תודה בלי ציניות, מקווה לא לטבוע, סומכת על כישורי השחיה שלי ומקווה שימשיך ככה, עם הבלגאן, עם הדחף להתפתח ולהצליח ברמה הלאומית והבינלאומית, עם הרצון להנציח ולשמר מורשת של אפיק, ואפילו עם הציוד המתווסף, הברדק האינסופי והעגלות הנגררות (כל שנה נולדת לנו עוד עגלה, אני חושדת בו שהוא רוצה בסוף להעמיס את כל הציוד שלו על העגלות שלו ולברוח באישון ליל) עם הרעיונות החדשים וגם ההזויים, עם החלומות ועם האנרגיות, ככה שאף פעם לא ישעמם.
למרות שעמוק עמוק בלב, אם אני הכי אותנטית עם עצמי, ואם שואלים אותי- שיעמום זה יופי. חולה על שיעמום! ????????

עם סיומו וסיכומו של "פורד אפיק ישראל" 2018, שהוא השישי במספר, עלה לי רעיון פצצה, ואני בדיוק עומלת בימים אלו על הדרך הנכונה לשגרר את הרעיון שלי לדרגים הגבוהים. חשבתי שיהיה נכון בשנה השביעית של האפיק לצאת לשנת שבתון ???? אני בטוחה שיש כמה מהרוכבים וגם ממשפחותיהם שיודו לי מאד על עצם החשיבה והרעיון. כפי שהזכרתי קודם, הרעיונות שלי בדרך כלל פחות מתקבלים, על אף גאוניותם המתפרצת, אז שאף אחד לא יבנה על זה כלום, וננוח כבר בקבר כולנו ????
ובכל מקרה, בימים הקרובים אני מתכוונת לשקם את חורבות המתחם שפעם היה הבית שלי, להחזיר את כל בני הבית לשגרה (סופסוף!) בכל זאת גם הקדט עבד בפרך באירוע, והקטנה הגרעינית חיכתה מאד יפה שכולנו נחזור..
ואחרי כ-ל זה, להחזיר את עצמי לחיים של אחרי האירוע ולעבודה שלי (סופסוף!!!) ואולי להרשם לחדר כושר? כי באמת אי אפשר עם פערי הכושר ההזויים פה בבית.

ולסיום סיום סיומת, אני רוצה לומר תודה ענקית מכל הלב ❤ לכל מי שלקח חלק בפרויקט, רוכבים, מתנדבים, צוותי סימון, בנות הצוות במשרד שלנו (נהדרות!) שופטים, שדרנים, נותני חסות, צוותי מדיה, צלמים רכובים, אופנוענים, טייסי מסוק, אנשי מים וקרח ובקיצור- כולכם, אתם יודעים שאליכם התכוונתי ???? אלף תודות!
נתראה בשנת השבתון, אההה באפיק הבא.