כתבה: עינת צחור I צילום: משפחת צחור

30/6/18  פרק 347: שבר בכתף

יומני היקר,
מצטערת שלא כתבתי כבר כמה שבועות, החיים הם תקופה עמוסה ולחוצה, המון התרחשויות והתרגשויות, וכמובן גם בלת"מים, כי איך אפשר בלי?
אם נגלול לאחור, במחצית חודש אפריל, הלולו הראשי של הבית שבר את כתף שמאל תוך כדי אימונים לראלי יוון.
באמת רע-לי יוון. קשה לי להאמין שאני כותבת את זה, אבל אני מעדיפה לגמרי קייפ אפיק נוסף במקום אופנועים ביוון, ומזל שהוא לא קורא את היומן הסודי ????.
מספיק היה לי להציץ ברשימת הציוד שהוא כתב לעצמו לדאוג לפני הנסיעה ליוון, כדי להבין שמשהו פה מעט חשוד:
* שעון קאסיו דיגיטאלי (וואט דה פאק?? )
* פנס, משרוקית (פחחחחח)
* נצנץ, מצפן (לדעתי כבר הלכת לאיבוד, מצפן לא יעזור כאן!)
* שמיכת מילוט (????????????)
נשבעת, כתוב שחור על גבי הודעת ווצאפ.
לעיתים אני מהרהרת, ככה ביני לביני, מתי יסתיים סופסוף משבר גיל 40 הארוך והמייגע, כמה המצאות חדשות עוד יפלו לי על הראש עד שזה יקרה, והאם זה יקרה לפני יומולדת 50. כי כידוע, משבר גיל 50 הוא חמור ויקר פי כמה.
אז כעת, בשוברנו את כתף שמאל, בנפילה לא אלגנטית מאופנוע שטח, חוץ מכל התפקידים האחרים שלי, הפכתי מיד גם לאחות רחמניה
יש להודות שאני פחות מצטיינת בתפקיד הזה, בעיקר נוכח העובדה שרוב הזמן התחשק לי יותר להרוג אותו מאשר לטפל בו ???? מזל שהוא משתקם מהר, וכשאני אומרת מהר אני ממש מתכוונת לזה (מן הסתם אני למודת נסיון עבר, והוא כבר שבר קלביקולה ימין וגם קלביקולה שמאל, מפרק ירך, אי-אלו צלעות בהזדמנויות שונות ומגוונות ובטח היו עוד ששכחתי).
ובתקופות חשוכות כגון זו, בה הכתף שבורה והלב בוכה, בעיקר נוכח זה שאני מבינה שמתנפלים עלי ימים שלמים ללא רכיבת אופניים אחת לרפואה, וכפועל יוצא- לולו שדעתו נטרפת, אני מתנחמת בחצי המלא של הכוס:
המממממ…. למשל…  אה! איזה מזל שהוא שבר רק את הכתף!
וגם… מזל שלא נסע לראלי יוון. ומזל שלא חטף זעזוע מוח (בעצם אני לא בטוחה בזה)
ומזל שהוא יפה וחמוד.
ומזל שהוא מצליח לעשות המון דברים עם יד ימין בלבד ???? כזה מוכשר.
אה, והכי חשוב- מזל שלא שבר את הרגל!
כי ככה, כעבור ימים ספורים בלבד, לדעתי חמישה, אבל לא חותמת על זה, מצאתי אותו מתבלבל ומתיישב על הטריינר.
עם מינון כפול של משככים.
עם רצועות שקושרות ומצמידות את יד שמאל לגוף.
עם מבט זגוגי וסובל בעיניים… אבל! עם שיר בלב.
יחי ממציא האופניים, הידד לבונה הטריינרים והיפ היפ הוריי ללולו המשתקם המושלם.

1/7/18 יומני היקר, מה ניש? 

אז אחרי שיקום ראשוני לכתף מיד התרחשו עוד מספר אירועי קצה מרגשים:
ראשון- הג'ירו דה איטליה ומיד אחריו "טור תפוח" שאחריו אפילו לא הספקתי למצמץ וטראח הגיעו מסיבות סוף השנה והופס! החופש הגדול.

ואז…
יצאנו ל"חופשה" משפחתית. מעניין למה מתעקשים לקרוא לזה חופשה. בגדול זאת עבודת פרך מבוקר עד ליל.
האמא המגניבה שבתוכי (זו שמתחבאת עמוק עמוק בפנים) יודעת שזה מבצע חשוב מאין כמוהו לתא המשפחתי. זה מלכד ומגבש (אך עלול גם לפורר ????) זה מצחיק ומאתגר, אך בעיקר זה צורב חוויות מלהיבות על לוח ליבם ובסיפור חייהם של הילדים. חוויות מהסוג שזוכרים לתמיד.
יש לי חברים טובים מהם למדתי את המשפט הציני הבא: "חופשה עם ילדים: כפול כסף, חצי הנאה", ובכן, יש במשפט הזה קורטוב של אמת, אי אפשר להתכחש לסכום הדמיוני ממנו נאלצנו להפרד, אבל תכלס, הפרצופים הקטנים שבעי הרצון וההוקרה מהווים הנאה גדולה, גם אם היא שונה בתכלית מהנאה שחווים בטיול נטול ילדים.

החלטנו הפעם לשים פעמינו לארץ המגף היפהפיה, עמוסת הנופים ורוויית האטרקציות, מקום משכנם של רכסים מפוארים, אגמים מקסימים ואלפי דונמים של ירוק, וכמובן מולדתם של הפסטה, הפיצה ועוד אי-אילו אבות מזון מופלאים.
אה! וגם ארץ הולדתו של מריו סרמונטה.
אני חושבת שאני אוהבת ה-כל באיטליה. את הכפרים הפוטוגניים, הסמטאות הציוריות, העיירות הקסומות, השפה המתנגנת, מטעי הזיתים וכרמי הענבים וכמובן את כל הפחמימות, היין והקפוצ'ינו המושלם, ואם יש כזה דבר גלגולי נשמות, אז דע לך, אלוהימוש, שזה בסדר מבחינתי בגלגול הבא להיוולד באיטליה למרגלות איזה מונטה או לחופו של לאגו כלשהו. גראציה מילה- מראש.

היום הראשון ב"חופשה" עבר עלינו בעיקר בטיסות ונסיעות, ובסך הכל נגמר בשלום יחסי, אם מתעלמים מתקרית הגלאקסי 5, זצ"ל, שנשכח איפשהו על המטוס של טורקיש איירליינס. ילדים זה שמחה.

 2/7/18 יומני היקר בונג'ורנו! ????

הדבר הראשון והבולט ביותר שכולנו חשים בו בפעילויות משפחתיות, הוא הפער העצום ולעיתים הבלתי נסבל בין רמות האנרגיה של בני הבית.
הלולו הראשי, אנרגטי בהגזמה, ולפי דעתי היפראקטיבי לא מאובחן, אבל חוות הדעת המקצועית שלי זה מה שקובע ????.
אחריו, הלולו הקדט, אמנם בעל מזג נוח, אך בהחלט זקוק לפעילות יומיומית משמעותית, במיוחד נוכח ההחלטה לצאת ל"חופשה" ללא אופניים.
ואחרונה- לולו קטנה- ילדה גרעינית על כל המשתמע.
מעניין שבתוך כל הכאוס האנרגטי הזה אני כלל לא משתלבת. אני כל-כולי כמו אגם מראה רוגע, אין לי שום צורך בתזוזה מיותרת או פעילות יזומה, אלא אם יצאנו לשופינג, ומבחינתי אפשר כל היום לשבת מול הנוף המהמם ולקרוא ספר, עם הפסקות לאכילה ונמנום.
אני רוצה לשתף בשלוש טעויות שעשיתי. השתיים הראשונות קרו בשלב ההכנות ל"חופשה":
1. נתתי ללולו הראשי לתכנן את המסלולו.
2. ארזתי לעצמי 2 ספרים. 2!! ספרים!! (לא, עכשיו ברצינות. נולדת אתמול?? או שסתם התבלבלת??????)
ביום השני, ככתוב במסלולו, עלינו ברכבל ל- Monte Baldo, רכס המתנשא לגובה של 1760 מטרים. בפסגה התיישב ענן ענקי והכל היה ערפילי. הלולו הראשי הציע שבמקום לטייל על הפסגה עם הערפל, נרד רגלית לרכבל האמצעי לגובה 600 מטרים.
והנה טעות מספר 3: איכשהו, האמא המגניבה שבי, זו שבדרך כלל לא רואים ולא שומעים ממנה, השתלטה על האשה השפויה שאני, ואני זוכרת את עצמי משום מה מתלהבת מהרעיון הזה ????.
אלוהימוש.
איזו טעות מחרידה.
3 שעות הליכה בשיפועים לא הגיוניים, ביער שאינו נגמר, ובשעה האחרונה אנחנו הולכים לאחור ועל הצד כי הלכו לנו כל הרפידות ברקס… והגרוע מכל: אי- אפשר להתלונן, כי איך תתלונני עם קדט מקפץ מצד אחד וילדה גרעינית מדלגת מצד שני… ????????

3/7/18 יומני היקר

מה היה היום? אני זוכרת במעורפל בלבד שנצטוויתי לטבול באגם קר כל שעה לעשר דקות, ולקחת אדוויל כל 4 שעות, וגם להתפלל לאלוהי השיקום המהיר, וכל אלו יחדיו אולי יחזירו לחיים את הארבע ראשי והתאומים ברגליים שלי.
אני לא זוכרת כאלו כאבי שרירים והתכווצויות מאז הטיולים האיומים במחנות של השומר הצעיר, שם הלכנו כדי ללכת ועלינו כדי לרדת, וכל זה מהנץ החמה ועד הנץ הכוכבים.
בזמן שאני נאנחת מכאב באיטלקית ורוצה לחזור לרחם אימי, הקדט ואביו האנרגטי נעלמו על מנת לשכור e-bike ומילמלו שזה לצורך מחקר מקצועי והתנסות ראשונית לפרוייקט חדש וסודי, וחוץ מזה גם אמרו שהם מתגעגעים לשיפועים של מונטה באלדו מאתמול.
חולים בראש.
לפחות הצלתי את הלולו הגרעינית שנשארה לסעוד את האמא הלא מגניבה שלה.

4/7/18 Park Jungle Adventure יומני היקר,

לפי דעתי אין צורך לפרט מה היה היום. אפשר להסתפק בכותרת ומיד הכל ברור.
ה"חופשה" תופסת כיוון של גיבושון לסיירת, ובנוסף לרגליים המכווצות שלי, לדעתי אני סובלת גם מזעזוע מוח קל אחרי פארק החבלים הזה. כמובן אי אפשר להסתפק במסלול המשפחתי, וחייבים לנסות גם את המסלול האתגרי, (יצאתי סתומה) מפה לשם אינני זוכרת את כמות הפעמים בהן הוטחתי בעוצמה לתוך גזע עץ בסוף אומגה כלשהי.
הלולו הראשי כבר מתחיל לחוש שכל ההרפתקאות קצת גדולות עלי, ואולי אפילו טיפה מוטרד מהירידה בתפקוד הקוגנטיבי ואיבוד הזיכרון לטווח הקצר ????,
אז כמחווה רומנטית וכפיצוי הולם קינחנו את היום בעיירה הקסומה לימונה.
אין אין אין על האיטלקים.
שלא כמו אצלנו- מקבלים לימונים ומכינים לימונדה, הם מכינים מהלימונים לימונצ'לו, וזה כמובן שווה פי אלף. אחרי כוסית לימונצ'לו, כוס קטנה של יין וקצת בירה לקינוח אני הרבה יותר נחמדה לכולם ואפשר להמשיך בגיבושון. ????

5/7/18 יומני היקר,

גם לגיבושון כיפי ומשפחתי יש סוף, והנה החופשה מסתיימת וצריך לחזור למציאות החמה והלחה שבבית.
מה שקצת עוזר לי לחזור לשגרה בקלות ומקל מעט על הדכדכת המובנת מאליה, זה לסכם לעצמי בנקודות ולהסיק לעצמי מסקנות:
1. החופשה עברה בשלום בסך הכל ובלי פצועים חס וחלילה, אם לא מחשיבים את כיווץ השרירים ההיסטרי של 4 ימים וזעזוע מוח קל של זאת שחושבת שהיא מגניבה ובעצם היא יותר גרוטאה.
2. אני ממש חייבת ללמוד להכין ברוסקטה עם עגבניות, כמה קשה זה כבר יכול להיות??
3. לזכור ל"חופשה" המשפחתית הבאה לארוז רק ספר אחד ולהבין שכנראה לא אספיק לקרוא ממנו כלום.
4. לזכור לפעם הבאה להתעניין בשלב תכנון המסלולו, זה יכול לאזן קצת את הגיבושון.
5. לשקול לפורר ריטלין או כדור הרגעה בקפה ובשוקו של כולם.
6. להיות גאה בעצמי! הלכתי לאיבוד ביערות ושרדתי! שחיתי באגמים קפואים! נתליתי על חבלים, התנדנדתי על רשתות וטסתי באומגות!
ללא ספק אני כמעט מגניבה! ???? ונקווה שהם יסכימו לקחת אותי איתם לטיול הבא.
7. להתחיל לאסוף שקל לשקל לגיבושון הבא, טיולים זה החיים.