כתבה: עינת צחור I צילום: משפחת צחור, רועי קאפח, עידית שוב

יומני היקר,

יצא שלא כתבתי כבר איזה תקופה, כי מירוץ החיים וכל זה. אני אדם מאד מודע לחולשותיו ועל כן אציין שאת המילים שלא כתבתי כל התקופה, קיבצתי פה במסה מוגזמת, ולפיכך הנה תקציר:

1. רכבתי עם לולו בטנדם את הפרולוג של "מגדל אפיק ישראל", היה קשה למות, וגם, לכאורה בלי כל קשר:
2. התנסיתי ברכיבה על אופניים חשמליים והיה ממש סבבה ????

ועכשיו בהרחבה:

קפסולת זמן

לאחרונה יש לי הרבה מאד מחשבות שקשורות בזמן, קצב ואנרגיה, ובהשפעה של אלו על החיים שלי. אולי זה מפני שתמיד מרגיש לי שהעולם סביבי זז מהר מדי, מתקדם, משתנה ומתפתח ללא הרף, בלי שהספקתי באמת לחוות, להכיר, למצות, ומבלי שהספקתי לעבד עיבוד משמעותי את מה שבין-רגע חלף והפך בשניות ללא רלוונטי.

בתקופות קיצון של חפירה מחשבתית שכזו, אני מוצאת את עצמי מקנאה בחיות מחמד, בעיקר בחתולים, שמעבירים את רוב זמנם בנמנום חתולי ומשאירים כמה דקות זניחות ביממה לליקוק עצמי.

איזה כיף של מהות, או, בעצם, מיאהות ????.

כשמגיעות המחשבות על חתולים, אני מבינה שנסחפתי קצת, וחוזרת לחשוב על קפסולת זמן, סטארטאפ שאני לא מבינה איך עדיין לא שמעתי שפרץ, ביזיון שעוד אין כאלה למכירה בשוק.

בתוך קפסולת הזמן שארכוש לי מיד כשימציאו, יש אפשרות להיכנס, להסתגר ולהיות מוגן לחלוטין מזמן, קצב ואנרגיה של אחרים, הקפסולה פשוט עמידה לזמן ולסימניו, אינה מושפעת מדד-ליינים, תפוקות, מחויבויות או אפילו סדר יום, ומאפשרת התנהלות מותאמת לקוח, נעימה, מווסתת, שלווה ורגועה, אם נניח שאני הלקוח.

אני מדמיינת את עצמי יושבת בתוך הקפסולה שלי, ומהרהרת הרהורים מאד מאד… המממ… איכותיים. ובטח גם קוראת את כל הספרים שמחכים לי בסבלנות בערימה, ומתבוננת איך הרוח עוברת באחו ובשדה הבר, מנענעת עשבים, ואיך בין ברושים יורד הערב.

מכיוון שטרם הומצאה ועל כן טרם רכשתי, ההרהורים האיכותיים שלי נקטעים באכזריות על ידי טלפון, שעון, צפצוף של מכונת כביסה, מחויבויות בעבודה או איזה קריאה אקראית מרחבי הבית "אמא! אני רעבבבב, אמאאאא אני לא מוצאת את הכפכפים שליייי!!!" וכו'. נורא מפריעים כולם.

….כמה קשה שהעולם זז כל כך מהר ומתחדש בקצב שיא בעידן המודרני, ובנוסף, בניגוד לדרך הטבע, במקום שאתאים לאופיי הנינוח עם הטמפרמנט הלאה שלי בן-זוג דומה, הגדלתי לעשות ובחרתי לי (מתוך כל השורה הארוכה של אינסוף אפשרויות שרק עמדו וחיכו שאבחר בהם כמובן ????) זיווג שהוא הכי מרסק קפסולות זמן, אדם שכל כולו בקצב נג"ש קבוע או אירובי עצים מעל לסף.

העובדה הזאת מייצרת פער אנרגטי קשה לגישור ומתכון בטוח לצרמוניות קלות עד רעידות אדמה חמורות.

על אחת כמה וכמה אם רוצים לרכב ביחד, והאחד מאד מאומן, בכושר, וכל רכיבת שחרור שלו נראית ומרגישה כמו שדה קרב קטלני,  והשנייה, ובכן… השנייה מהרהרת בתוך קפסולה. או מצטערת שהיא לא חתול.

פרולוג

בטח אתם חושבים שהתבלבלתי, הרי כל מה שנכתב עד כאן כבר היה הפרולוג.

אבל הפעם הכוונה היא באמת לפרולוג, המסלול ההוא, מ"מגדל אפיק ישראל", האירוע שתכף מתנפל עלי ועל עוד אנשים רבים וטובים ששייכים לתחום רכיבת אופני ההרים.

במסגרת ההכנות לדבר, לפני כמה שבועות, לולו הקדיש לי בהתרגשות רכיבת שבת זוגית בטנדם, כדי להכיר לי את הפרולוג ההיסטורי וההיסטרי (וזה לא ניסוח שלי).

הפרולוג המדובר מתפרש לאורך 22 קילומטר, וכובש, בין היתר, בגלגלים מיוזעים את חומות עכו העתיקה.

זהו אמנם מסלול יחסית קצר, ולכאורה שטוח, ואכן מראש הגדרנו בילוי זוגי, -והנה מגיע ה"אבל" הצפוי- אבל, כשעושים את כל זה בקצב תחרות נגד השעון, לאות הזדהות עם המתחרים, או השד יודע לשם מה, יוצא שההוא מקדמת הטנדם מאד מבסוט, ואני, ובכן, מתה.

בכוחותיי האחרונים לפני שהתפגרתי, התרשמתי ממסלול שהוא אכן מיוחד במינו, שאף פעם לא רכבתי כמותו, רצוף הפתעות ונוף משתנה. מרחבי חקלאות, ומעברים משטח כפרי לעירוני, עוצמה היסטורית בנויה ומשוחזרת, ואפילו חוף- ים, עד כדי שקשה להאמין שהפרולוג באמת יעבור שם.

בדרך, כהרגלו בקודש, תוך כדי חירחורי הגסיסה שלי, הוא שיבץ הסברים וביאורים בנוסח-

"פה אנחנו נבנה גשר כי אי אפשר לעבור", "ופה אני מביא טוריה וקצת עודר וזה יהיה בסדר", "תכף נגיע למקום שצריך לסדר קצת עם מחפרון" ובמקביל אני אומרת בלב:  You lost me at "po"

אני בדופק לא מוכר ללב שלי, השרירים שלי צורחים הצילו, ובינינו, יכולת להזמין אותי לכאן אחרי כל המעדרים המחפרונים והגשרים ולפרוש לי את שטיח הקטיפה הארגמני הראוי להוד נוכחותי. ובמקום זה- אני שוב מחרחרת …

חשמל בפדל, והקושי של חלקנו לקבל חידושים

אני מקווה שאני לא עושה טעות איומה בבואי לכתוב על – השם ישמור- אופניים חשמליים. כי לאחרונה אני עדה פה ושם לוויכוחים לוהטים סביב הנושא. אני אנסה לנטרל את הפצצה לפני שהיא תתפוצץ לי ישר בתוך פרצוף שלי.

1. אני לא מדברת על אופניים חשמליים מהסוג שאני רואה בשכונה שלי וברחבי העיר בכמויות מעוררות בהלה, נו, אלו הקטנים, שאין צורך לדווש בהם, שרוב הרוכבים בהם מתחת לגיל המותר בחוק, רוכבים ללא קסדה, נגד כיוון התנועה, חותכים צמתים, עוברים ברמזור אדום בלי להסס ובאופן כללי מעצבנים את התנועה. על אלו אין לי מה לומר. אני כותבת כאן רק על אופני הרים חשמליים.
2. אבהיר שאני אדם שמסתגל מאד בקושי לשינויים באופן כללי, ולכלים ומכשירים חדשים באופן ממוקד. עד היום אני מתגעגעת לפיאסטה בצבע לבן חלוד נדיר, שנת יצור 1979, המכונית הראשונה והאהובה שלי, שלולא החיסרון הקטן קטנטן שלה (היתה מניעה בדחיפה ונכבית ברמזורים) יש מצב שעוד הייתי נוסעת בה – היא היתה כל כך נחמדה!

כמו כן, כמה קשה היה לי להיפרד ממכשיר המירס שהיה לנו ולעבור לטלפון חכם, כמעט הקמתי אוהל מחאה ("אבל הוא גם מכשיר קשר!"????) השורה התחתונה היא שכל המצאה חדשה הדורשת הסתגלות, מתקבלת אצלי בחשדנות גדולה, התנגדות נחרצת ולעיתים הימנעות ודבקות במוכר הישן והטוב, כי מה אכפת לי להמשיך לשטוף כלים בעצמי, לחטוב עצים ולשאוב מים מן הבאר? ממילא הבאר כה קרובה לויגוואם שלי, אז הכל טוב.

3. ואחרון בניסיון לניטרול הפצצה- איזה מזל שאינני מובילת דעה בתחום האופניים, בעצם אני לא מובילת דעה בשום תחום, ואם אני מובילה איזושהי דעה, זו דעתי בלבד, וגם במקרה שכזה אני תמיד אמביוולנטית.

רכיבת חשמל

רכיבת החשמל שלי התרחשה בחופש הגדול, במסגרת נסיעה משפחתית מורחבת פלוס חברים פלוס ילדים. נסענו לאזור מרהיב ביופיו, המוכר לרוב רוכבי האופניים חובבנים ומקצוענים כאחד, ולא חשוב שמות או מיקום הספציפי. כהרגלנו בקודש ובהתאם לפער האנרגטי המדובר, אני לתומי חשבתי שנסענו לחופשה, ואילו הוא, מסתבר, נסע למחנה גובה. במהלך אותו השבוע היות שלא הבאנו אופניים מהארץ, הוא- שכר מדי יום אופניים ורכב את עצמו לדעת, ואני עשיתי כל מיני דברים שאנשים רגילים עושים בחופשות. אבל היה ברור לי שיגיע הרגע הזה שהוא יגיד: "את חייבת! לבוא איתי לרכיבה קטנה קטנטנה"  ואני אגיד: "אבל, אבל, אבל… רציתי לשבת באחו ולבהות בעשב, ולשמוע פכפוך נחל…"

והוא יגיד: "באארווורררר, בטח, נרכב לשם, ואז נשב, ונבהה, ונקשיב", ואני אאמין לו. ????

חשוב לי רגע לומר משהו ממש עקרוני בצד כל ההתלוננות הפולנית הקבועה שלי. אם יש דבר שאני אסירת תודה עליו, זה הרצון הכנה של לולו להנגיש לי את חוויית הרכיבה, וגם בכלל, בגדול, שיהיה לי טוב. וככה יוצא שכל רכיבה שהוא מזמין אותי, הוא מתכנן בקפידה, לפרטי פרטים, יש לו מסלול שהוא מדמיין שיהיה לי מהמם, הוא תופר את הצד הלוגיסטי וכבר עף בעיני רוחו על כנפי תואר הבעל המושלם שתכנן, ארגן והוציא לפועל את הרכיבה המושלמת ever.

ואז אני באה.

וטיפה מקלקלת את כל השמחה הזאת. ואם אני לא מתפגרת כבר בתחילת הרכיבה ומואילה בטובי להיכחד רק בסוף, כולם מאד מודים לי.

אי אפשר לחשוד בי בקידום מכירות או גזירת קופון, היות שאני אפילו לא זוכרת על איזה אופניים בדיוק רכבתי, מי היצרן, וגם לא תמצאו פה פרטים טכניים כמו משקל שלדה, או אם הם עשויים טיטניום, קרבון, אלומיניום או ברזל, ובטח שאין לי מושג כמה וואט או וולט או שבכלל אמפר? אפס השכלה חשמלית וגם מינימום סקרנות או רצון לזכור פרטים שוליים כאלה מצידי, אני זוכרת רק את העיקר, ולעיקר קוראים מצב טורבו, או בשמו המלא: מצב טורבו אהובי ????.

בסך הכל רכבתי שתי רכיבות בודדות על האופניים, אחת לניסיון שנמשכה כשעה וכמעט נגמרה במיון, ורכיבה ארוכה למחרת היום.

רכיבת הניסיון שמטרתה הייתה להכיר ולהסתגל לאופניים וליתרונותיהם בכדי לצלוח את הרכיבה שלמחרת, הסתיימה בהתדרדרות תוך גלגול במדרון הר. פעם ראשונה ויחידה שהודיתי לאל, לגנים שלי ולחיבתי העמוקה לפחמימות, על הריפוד האסטרטגי בטוסיק החמוד שלי, שתפקד כבולם זעזועים. ה"הפכה" שהבאתי הסתכמה בשתי חבורות מרשימות בצבע סגול כהה, אחת מכל צד, אבל זה הכל.

אפשר להאשים את חוסר המיומנות שלי ברכיבה פלוס חוסר השליטה שלי באופניים חשמליים, אבל בלי לנקוב בשמות, אני אציין שמישהו, לא חשוב מי, חשב שזה רעיון נחמד להתנסות פעם ראשונה במסלול מאתגר על צלע הר, בעליה בסינגל, תוך כדי שיורד עלינו זרזיף של גשם ויש בוץ שורשים ואבנים בסינגל.

באמת לא חשוב מי זה היה, ואני לא באמת רציתי לספר על זה.

למחרת היום, לקראת הרכיבה האמיתית, זו עם המסלול המתוכנן בקפידה ועם המתכנן והבעל המושלם, קמתי כולי שמחה והתרגשות, מהולות באימה, מורא חיל ורעדה.

ואיזו רכיבה זו היתה, וואו.

טו מייק אה לונג סטורי שורט- אחת הרכיבות. רכיבה שהתמקמה גבוה גבוה בדירוג, נכנסה לפנתיאון רכיבות המופת, וקיבלה המון כוכביות זכות. וכל זאת למה?

ראשית, גיליתי להפתעתי, שאפשר לעשות עוד דברים שחלקם אפילו די חיוניים, תוך כדי רכיבה. כמו, נניח, לנשום. וכמו ליהנות מהנוף, עזבו ליהנות- לראות את הנוף! ולצלם. ולצלם עוד. ולדבר!!! מי ידע בכלל שכל זה אפשרי?

שנית, נתתי לו בראש. לראשונה בחיי. עקפתי אותו על ימין ועל שמאל, תוך כדי זמזום שירי לכת ונשימות מהאף, פירקתי לו את הצורה החמודה שלו, רקדתי לו על הדם, הנצחתי אותו מחרחר בעלייה אחרי שהספקתי לנוח, להסדיר נשימה, ולהתעדכן בטלפון בחדשות מהעולם. אז נכון, זאת לא חכמה כזאת גדולה לרכב מהר במצב טורבו, ועדיין, ההרגשה הזאת החדשה וחד-פעמית בשבילי, להיות פתאום חזקה, ומהירה, אני! מהירה!

ושלישית ואחרונה, כי אמרתי שאקצר- הקפוצ'ינו המושלם והעוגה האלוהית שחיכו לנו בקצה עליית הפורקולה (אופס, התפלק לי, למרות שאמרתי בלי שמות) השלימו את האירוע לכדי חוויית רכיבה מושלמת.

סיכום ומסקנות והמלצות להמשך טיפול:

1. אופניים חשמליים בעיני זה לא הכלאה מטופשת, זאת לא המצאה מיותרת, זאת קדמה מעניינת שנושפת לנו בעורף ומאלצת אותנו להסתגלות והכלה. הם כאן, המציאו, זה קיים. בואו נשמח ונתקדם.
2. אני פלוס אופניים חשמליים זה כמו שילר במישורים וחולצה מנוקדת בעליות, כל עוד אין אתגרים טכניים, מה שמצמצם פערים של כושר, אנרגיה וקצב בצוות לולו את לולו ומאפשר לנו לרכב יחד עם פחות תסכולולו או הכחדה.
3. אין כמו צעצוע חדש וחשמלי לריענון הזוגיות ???? התכוונתי לאופניים. חשמליים. ממש מרענן.
4. עד שיהיו לי אופניים חשמליים, כנראה אמשיך להיכחד בטנדם ולחלום על קפסולת זמן וחתולים מנמנמים. שגם זה אחלה.