כתבה: עינת צחור I צילום: משפחת צחור

מחשבות על פגרה

הימים האלו של שלהי אוגוסט וסופו הקרב של החופש הגדול, מביאים אלי עמם דרך קבע חלום בהקיץ נפלא וחוזרני. ובחלומי- אי בודד וקסום בלב ים, עם כל הפסיליטיז ההכרחיים לי (כלומר, חדר ליחיד בבית מלון, 3 ארוחות ובר חופשי. ובריכה. ושירותי כביסה. וספא. וזהו) אני נקלעת לאי הבודד הזה לגמרי לבדי, אף אחד לא יכול היה להצטרף אלי, מסכנים, וגם לא ממש ברור מתי אני חוזרת הביתה????.
כי, מה לעשות, עם כל אהבתי העמוקה לבני ביתי המושלמים, בסוף אוגוסט, אחרי ימים ארוכים ומיוזעים של ביחד'נס, אחרי שמיציתי את כל כישוריי המופלאים כצוות הווי ובידור, במיוחד עם סרבנית הקייטנות הקטנה, אני לוקה באופן חמור במה שמכונה אצלנו בבית ש.א. קשה (שנאת אדם) שהוא טיפונת יותר טוב מתסמונת ש.ע. (שנאה עצמית) אך עדיין בעל השפעה ניכרת על התפקוד, ובמצב שכזה עדיף לכולם שאני אתאדה לאי בודד ????.

סוף אוגוסט בשבילי, זה שיזוף מופרז, וריח קבוע של כלור בריכות מהעור, זה מוח של סליים דביק, או ביצה מקושקשת, זה עייפות של סוף החופש וחול של ים בתיק, ובאוטו, בעצם זה חול של ים בכל מקום, כתמים של זפת על כפות הרגליים ורשימה ארוכה במיוחד של משימות שמחכות בקוצר רוח לראשון בספטמבר.
בעולם מתוקן, בראשון בספטמבר כל ההורים מקבלים במתנה שבוע הבראה במתקן לתשושי נפש. אבל, העולם כמנהגו נוהג, ובאופן בלתי מתוקן וגם בלתי אחראי, אנחנו ממש עוד רגע נכנסים לתקופת החגים, בה היציבות והשגרה חוגגות בגואה על החוף ????????‍♀????

ימי סוף הקיץ ובואו הממשמש של הסתיו, מביאים עמם זכרון עמום של פגרה.
אני בטוחה שאני זוכרת בוודאות (זאת על אף בעיות חמורות בזכרון שלי, שאני בהחלט מודה בהן ולא מתכחשת) שמגיע השלב המופלא הזה בעונה של רוכבי האופניים, שנקרא פגרה.
אני ממש חובבת פגרות.
קודם כל, זאת מילה מאד חמודה שניתן להטות אותה להטיות נהדרות ולשלב נפלא במשפט:
התפגרתי, התפגרנו, אתפגר.
"מה את עושה מחר? -מחר כלום, אני פוגרת כל היום" ????
שנית, וחשוב מכך, זאת מילה שמשדרת הפסקה, אתנחתא, עשייה בחופשה. וזה דבר נהדר.
הבשורה הטובה עבורי בפגרה היא, שכל המרץ, הזמן והכח שהושקעו ברכיבות ואימונים, מופנים כעת אלי ולגחמותיי, ועל אף איי-השיכחה שלי, אני זוכרת תקופות פגרה מופלאות שבהן פרגולות התפרגלו, דקים נצבעו, דשאים נקצרו וטיולים רגליים טוילו (רגליים! ????????????‍♀????????‍♂).
בשנים האחרונות, באורח פלא ולא ברור מדוע זה קרה, הפגרה נעלמה. ככה סתם. פשוט איננה. הלכה ללא שוב. גם לא מתקשרת הבת-אלף.
כולם מתאמנים ללא הפסקה, עונה תחרותית אחת נדבקת מיד בקצה שלה לעונה הבאה, וכך יוצא שבכלל אין פגרה, וחבל. מאד. וגם עצוב. ????
כדי להוסיף חטא על פשע, בדיוק היכן שמוקמה פעם פגרה מפוארת, של לפחות 3 שבועות, התמקם בלו"ז הדחוק מראש, אירוע רב משתתפים שתכף אדון בו, והלולו הבלתי פנוי מראש נעלם אף הוא ביחד עם הפגרה (note to self: לבדוק אם הוא טועה שוגה ומתבלבל ומנהל רומן, עם פגרה.) וכשהוא בבית, אין בו כמעט שימוש, הפלאפון מולחם לו לכף היד ולאוזן, לסירוגין או במקביל, והוא מצליח מאד יפה לשלב בו-זמנית בין שיחה קולית, מענה למייל, קריאת מסרון, עדכון רשתות חברתיות והקלטת תשובה קולית בווטצאפ. אגב, כל זה יכול להתבצע במקביל למקלחת מטכ"לית. כישרוני כבר אמרתי?
אז בקיצור, במקום תקופת פגרה מענגת, מתקבלת אצלי בבית אחותה החורגת ההיפראקטיבית, הלא מחונכת ולא משתלבת, צרפי לזה את חגי תשרי, וקיבלת מתכון להתחרפנות מובטחת.
אני רוצה לנצל את הבמה הזו שניתנה לי על מנת לצאת בקריאה נרגשת, בשם כל הפרגולות, הדקים, הדשאים, ובשם השפיות והחיים עצמם, ולומר: תוחזר הפגרה לאלתר!

פורד אפיק ישראל מזווית אישית

פרולוג;
אך טבעי הוא, שבעת הזאת אשתף קצת מחוויותיי הקשורות ל"אפיק ישראל". בכל זאת, מדובר על אירוע של רכיבת אופניים, ואני נושאת תואר (שאינו מגיע לי בינתיים) של כתבת באתר העוסק באופניים ורוכבים, וחוץ מזה אני גם אשתו ואם ילדיו של ההוא מה"אפיק"….
את רוב המחשבות הגנריות שלי על האירוע אני לא יכולה לחלוק בכלל. לפעמים אפילו לא עם עצמי. נדבר על זה בהזדמנות. אבל בהחלט יש שלל חוויות שוליות לצד האירוע שאני יכולה לשתף, שהן חוויות של צופה, שהיא גם שותפה וגם בורג קטן בתוך מערכת גדולה, באירוע מרגש, שהולך ומתפתח.
זו השנה השישית ל"פורד אפיק ישראל", (ההוא מכריח אותי לכתוב את השם המלא) והשנה, בתיאום עם חגיגות ה-70 למדינת ישראל, ובתיאום עם מיסטר פרזידנט דונאלד טראמפ והשגרירות שלו (סתאאם. לא באמת) האירוע מתכבד לחרוש את הרי ירושליים.
בגדול, אני לא חובבת שינויים, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיפה שנמשיך לחרוש באיזור מגידו, גם למלון גליליון של השנתיים האחרונות כבר ממש התרגלתי (ארבעה כוכבים ומעלה, לא פחות. מי היה מאמין, איך שהתקלקלתי????) אבל בכל זאת, אם מחפשים יתרונות במעבר לחבל ארץ חדש, זאת הזדמנות פז עבורי להצטרף ללולו מדי פעם בנסיעות שלו, להקפיד שיהיה לי תירוץ נהדר ללמה אי אפשר בשום אופן לקחת אופני טנדם (אני לא בכושר/ היום אני לא נחמדה/ יש שם יותר מדי עליות/ אולי בפעם הבאה/ נו, תרכב עם החברים שלך…) וככה יוצא לי להכיר מקומות חדשים, פינות חמד סודיות, נופים מדהימים ועל הדרך להתחבר לתדר של האירוע.

וכך שמתי פעמיי להרי ירושליים ולסביבותיה, התרשמתי עמוקות מהנופים, מהאוויר ומהאווירה, ושבתי לביתי עם צרור חוויות ותובנות, ובאמתחתי גם סודות כמוסים בנוגע למסלולי הרכיבה של האפיק השמורים בכספת.
(כן. אני יודעת. יש באזזז. יש שמועות. אומרים שדלף מידע. יש כאלה שחושבים שהם יודעים בדיוק. יש אחרים שיש להם חבר שמכיר חבר. יופי ????)
אני התבקשתי אחר כבוד כשנכנסנו לסייר באזור, לכבות את הסטראבה שלי, (סתם. ברור שאין לי סטראבה) ובכל מקרה, גם סוד שמור מאד- סופו להתגלות, במקרה שלנו ברביעי לאוקטובר כולנו נדע.
בכל זאת אתעכב פה על כמה משכיות החמדה בהן ביקרתי, וגם אתייחס בכבוד הראוי לשמות של מקומות, שבחלקם ביקרתי ועל חלקם אני שומעת שוב ושוב, בשיחות התיאום הבלתי נגמרות לקראת "פורד אפיק ישראל."
ראשית, שמות רוב המקומות מתחילים במילה "מעלה" או עלייה, או רחמנא ליצלן- הר. וזאת כבר בעיה מראש.
שנית, ונתעכב על זה שניה בפירוט:
הר הרוח – לא צריך להיות חכם גדול, זה הר עם רוח. במקרה הטוב- צפרירי בוקר נעימים. במקרה הפחות טוב- רוח פרצים? רוחות ערות? רוח הקודש? ????
מעלה החמישה ויד השמונה- מעלה- כמו שכבר אמרנו… בעיה. ועדיף אולי היה רגלי השמונה. זה יותר מתחבר לרכיבת הרים.
נחל כפירה ונחל יתלה נחלים שכפי הנראה מעוררים מחשבות כפירה ואולי הרהורים על חבל? ????
עליית אבני המייל- נשבעת ששמעתי את השם הזה, אציין שהשילוב של עלייה ואבנים כבר מראש לא מדבר אלי, ומיילים, נו, זאת כבר באמת לא הבעיה שלי.
ואחרונה חביבה וגם קצת מוזרה, עלייה שנקראת k-20 ואני תוהה לעצמי האם מי שטבע את הכינוי הזה התכוון לקילומטרים? לאחוזי שיפוע? למוצר חדש של סנו, רסס והשמד?
חשוב לציין לטובה בהחלט, את פארק קנדה, שהוא התגלמות הנוף הארצישראלי, עם עצי זית ותאנה, שיחי צבר ותילי תילים, והוא בהחלט יכול להיות תפאורה נהדרת לרכיבה הירואית.

לצד ימים שמחים וטיולים ברחבי הארץ בעקבות "אפיק ישראל", יש לי פה ושם רגעים קטנים עם הרהורים רגילים כאלה, שאני שואלת את עצמי "לשם מה? למה זה טוב… מה היה רע לנו לפני זה..?" ועוד כהנה וכהנה מחשבות עקשניות כחמור ממוצא פולני. לפעמים זה עובר מעצמו, ולפעמים קורה משהו מיוחד, כמו למשל, שיחת טלפון, לה הייתי עדה באחת מהנסיעות.
הלולו שואל אם זה בסדר שהוא יתקשר לאיזשהו חקלאי מהרי יהודה, שיחה קצרה, הוא צריך לבקש ממנו רשות לעבור בשטח חקלאי שבבעלותו, ולבקש שיפתח עבור הרוכבים ב"אפיק ישראל" את אחד השערים בשטחו. חמש דקות וקצת רצון טוב, ופתרנו עוד בעיה.
השיחה מתחילה רגיל ממש: "שלום שלום, קוראים לי גל, ואני מארגן אירוע אופני הרים… בלה בלה בלה… (אני חצי מקשיבה וחצי לא)
…זה מירוץ לזכר גיורא צחור… מתקיים השנה לראשונה בהרי ירושליים, בלה בלה בלה…."
ואז האיש מעברו השני של הטלפון עוצר את הלולו ואומר: "רגע. איזה מרוץ? לזכר מי?" ומתחיל לשאול שאלות של ממש. לא מקצר, לא ענייני. רוצה לדעת. רוצה להכיר. מי היה גיורא? מה הוא עשה בחייו? מתי עלה לארץ? מתי התגייס ולאן, כיצד הגיע לשירות הביטחון, באיזה מלחמה נפצע, מתי גוייס למוסד, באיזה תפקיד הוא שירת, עם מי הוא התחתן ואיך קוראים לכל ילדיו… שאלות ועוד שאלות, בהתחלה גל מפנה אותו לגוגל, אבל האיש הוא איש של שיחה וחיבורים, הקול שלו כנה וחם, הוא לא מרפה, וההתעניינות האמיתית שלו ממיסה לי את הלב (וכמובן גם לגל שמשתף פעולה), ומזכירה לי שוב את המקור והסיבה לכל האירוע הזה, שהיה חלום משותף של גל עם אבא שלו, שהיה אדם יחיד ומיוחד, והפך לאירוע הנצחה, בו כל המשפחה מתגייסת וכל אחד תורם מכשרונו וכוחו כפי יכולתו.
וכך, במקום שיחה עניינית שסוגרת פינה, מתפתחת שיחה מרגשת, ברקע נשמעים קולות של מעדר מכה באדמה (האיש אשכרה שותל פרדס של פומלות תוך כדי שיחה) ואני חושבת לי כמה נפלא לפגוש ככה סתם באמצע היום בשיחת טלפון כזה איש מיוחד, שבאמת מקשיב, באמת מתעניין, ועל הדרך מדליק בשבילי את הפנס ומאיר מחדש את הסיבה והמקור בהם נעוצה ראשית הדרך, והחיבור לאדמה ולאנשים ולשורשים ולאהבה…

ואסיים באנקדוטה, מקרה קטן שבאמת קרה, אני קוראת לסיפור הזה:

יהורם גאון

עם כל כמה שלולו הוא גבר-גבר, הוא מאד רגיש לשינויים, וגם שינוי קל שבקלים כמו, נניח, 200 גרם במשקל שעליתי או ירדתי, הוא רואה וגם טורח לדווח.
לפני כשבועיים חזרתי מהמספרה עם תספורת חדשה. לא משהו יוצא דופן, תספורת די רגילה יחסית לעצמי, וגם צבע. אני נכנסת לי הביתה, כולי הוד והדר, גאווה ושביעות רצון, ושואלת:
"נו, מה אתה אומר? יפה?"
הוא עונה- "לא יודע. זה שונה. אני צריך להתרגל."
אני- "מה'זתומרת? זה אותו הדבר כמו תמיד!"
הוא- "לא יודע. זה קצת כמו יהורם גאון"
????????????
………………………
מה קשור יהורם גאון, זה לא ברור בכלל, אבל לי יש כבוד (כולם היו יודעים אז טוב מאד!) ואני לא מתעסקת עם האסוציאציות המוזרות שלו, אני לא נעלבת. להיפך!
עכשיו בכל פעם שהוא מסמס לי "איפה את?" אני מיד עונה: "הנני כאן. כמו אבן בגדר. כמו סלע. כמו באר."

שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה מלאה כרימון ותפוח בדבש ורכיבות סופר נעימות!