ליגת האנדורו הישראלית- סיכום תחרות #4 עונת 22/23– פארק קנדה

כתב: שחר מיליס צילומים: אלירן קדוש

22/05/2023

אחת הבעיות העיקריות של מארגני ליגת האנדורו הוא הגיוון. למרות שמושקעים המון מאמצים לבנות מסלולים חדשים, ליצור תפירות ומקטעים חדשים, ולגוון, העדר אזורים חדשים המותרים לתחרות ע"י הרשויות הם שיוצרים מגבלה זו. במדינתנו הקטנטונת רוב השטחים הציבוריים שייכים לקק"ל או רט"ג. קק"ל אמנם משקיעים המון בבניית סינגלים מתוחזקים ומסומנים בכל הארץ, אך מעט מאד סינגלים כאלו עונים על צרכי ענף האנדורו בכלל ותחרויות בפרט. בנוסף, מקומות רבים פשוט לא מאושרים על ידי קק"ל לתחרות. על רשות הטבע והגנים בכלל אין מה לדבר. אז השנה לראשונה, ליגת האנדורו הישראלית הגיעה למרכז – בפארק קנדה, תוואי שטח שונה מאד מהתוואי המוכר של משמר העמק, משגב או כפר החורש. האדמה רווית סלעים גדולים ומשטחי סלע מדורגים, השבילים מלאים באבנים ובכלל הרכיבה מרגישה שונה.

בנימה אישית, וזאת מבלי לשוחח על כך עם מארגני התחרות, האמנתי שרוכבים רבים נמנעים מלהשתתף בתחרות במיקום רחוק מהבית בגלל לחץ האימונים, הזמן והנסיעות. מכוון שרוב הרוכבים גרים במרכז, חשבתי שכמות המשתתפים תשבור שיאים. אמנם נרשמו כ 260 רוכבים ורוכבות, שזו עדיין כמות מכובדת, אך ראינו תחרויות עם 350 משתתפים ולכן מספר זה מאכזב אותי. ובהמשך לאותה נימה אישית, כרוכב על אופניים חשמליים, צרמה לי העובדה שנרשמו רק 8 רוכבים במקצה החשמלי וכ 37 מתחרים בתחרות ה פול אנדורו בכל הקטגוריות (עפ"י הרשימות).

המסלולים

הרכב הקרקע (הסלעית) והשיפועים המשתנים של הקרקע נותנת ייתרון יחסי בולט למי שמכיר את המסלולים והקווים. אם בתחרויות האתגר הוא להתגבר על הפחד ולייצר אחיזה, לקחת פניות בצורה הטובה ביותר ולזרום נכון, הדבר נכון שבעתיים בקרקע סלעית. רכיבה על הקו הנכון בפלואוו מושלם מייצרת מהירות שאף פידול לא יוכל להביא אליה. ולהיפך, שבירת הזרימה תביא את הרוכב למאמץ אדיר ומלחמה בסינגל במהירות מבישה. על כן, היכרות עם הקווים, וניסיון ברכיבה בתא שטח כזה מהווה יתרון למקומיים.

סטייג' 1 – מחוץ לגדר

הסטייג' התחיל במעבר סלע ופניה חדה ושטוחה מיד לאחריו, כאילו לסמן לרוכבים שזו לא עוד תחרות שגרתית. מכאן הסינגל הופך למהיר מאד ומכיל כמה מסלעות, סיבובים עם סלעים שמאלצים את הרוכבים לחדד את הפניה או לדלג מעל לסלעים, לתחושתי, הסטייג' הפך למהיר יותר ויותר ככל שהוא התקדם עד לסיומו במין ספרינט בירידה מתונה מאד עד קו הסיום.

סטייג' 2 – החירבה

כשהגענו לסטייג' השני חיכה תור של עשרות רוכבים הממתינים לזינוק. המתנה זו נמשכה כחצי שעה אך בסופה קיבלנו סטייג' תלול, מדורדר, מפותל עם המון מקומות לאבד אחיזה וזמן יקר. הסטייג' אמנם קצר, אך השאיר חותם ללא ספק.

סטייג' 3 – הדרומי

הסינגל הדרומי, שהסטייג' המדוד שלו התחיל רק בשיא הגובה עם התהפכות המגמה מעליה לירידה היה סטייג' מעניין מאד, רווי פניות ומסלעות, קווים מהירים ואז פניות חדות שחונקות את המהירות. כשגולת הכותרת שלו היא הירידה התלולה והמסולעת שלקראת סופו. ירידה עם שתי מדרגות סלע בקו העיקרי וקו מתון אשר מאלץ את הרוכבים להאט כדי לפנות בקו המשני. חדי העין הצליחו למצוא קווים נוספים או לשלב ביניהם. לאחר הירידה הזו המסלול המשיך במין תעלה מפותלת בסגנון האנקונדה במשמר עד לסיום הסטייג'.

סטייג' 4 – הפרסה

הפרסה הוא אחד הסינגלים המוכרים ביותר בפארק קנדה. הוא ארוך מאד וכולל קטע עליה במרכזו. הפעם קיבלנו חידוש בתקנון כסטייג' עם מקטע סרק (ניטרלי) בו לא נמדד הזמן, ממש בדומה לטיפוס בהתשה. למעט העובדה שהזמנים מצטברים לכדי תוצאת סטייג' אחד. מסלול זה כולל מדרגות סלע גדולות, קפיצות עיוורות (שלא רואים את הנחיתה), קטעי פידול, פניות, דרדרת ובכלל – הכל מכל כל.

סטייג' 5 – השחור

ללא ספק הסינגל הכי פופולרי באזור זה. סינגל עם מסלעות אכזריות בחלקו הראשון. השטח כל כך טרשי ומסולע שממש יכול לעצור רוכב שלא "זורם" עם השביל. עם ההגעה לדרופ הכפול, ראינו כמה קווים יצירתיים והמשך השביל הופך מהיר ומפותל עד לסיומו ממש מתחת לכפר התחרות.

סטייג' 6 – קצר ולעניין

סטייג' מקביל לכפר התחרות אשר נוצר בדיוק לשם כך שהצופים יוכלו לצפות ברוכבים חוזרים לכפר התחרות במסלול בתולי עם פניות בסגנות דואל סלאלום ומכשולים מבולי עץ גדולים אשר יש לדלג מעליהם או להקיפם למי שלא ממהר.

החוויה האישית שלי

ממש רק בתחרויות האחרונות אני מצליח להחזיק את ההתרגשות של התחרות ולא לתת לה להשפיע עלי לרעה. זאת אומרת, תמיד אהבתי להתחרות – לעמוד על קו הזינוק עם דופק בשמיים, עם ציפיות ושאיפות אשר לא תמיד דחפו את הרכיבה שלי למקום הנכון אבל עם הרבה שמחה בלב. כבר בתחרות האחרונה שלי הרגשתי שאותה התרגשות שלפני זינוק לא משתקת אותי אלא מדרבנת אותי. כשאני מנמיך ציפיות מעצמי אך עדיין לוחץ, זו הרגשה טובה. כך גם הפעם, האוירה הטובה לוותה אותי החל מתחילת ההתשה הראשונה ועד הסיום המיוחל בתום סטייג' 6. למעט הסטייג' השני בו אבן גדולה בגלגל הקדמי הוציאה אותי מאיזון ונעצרתי בשיחים, שאר התחרות עבדה לי לא רע בכלל. במיוחד סטייג' 4 בו הרגשתי שנתתי את הראן המושלם שלי (ואפילו תפסתי רוכב שיצא דקה שלמה לפני בזינוק). שמחתי לראות את הצחוקים והאחווה של הרוכבים בטיפוסים ובהמתנות הארוכות, את העידוד שלהם אחד כלפי השני וכמובן את שאגות הקהל שבא לעודד (איזה כיף שבאתם).

גם התחרות הזאת שהייתה מחוץ לאזור הנוחות המוכר של המארגנים הייתה בסטנדרט הגבוה וחסר הפשרות של מפיקי ליגת האנדורו הישראלית. כרגיל ניתנה מחשבה סופר מיקצועית לכל אספקט של התחרות והאירוע שלצידה, הכל תיקתק ולא נרשמו תקלות משמעותיות פרט לקצת תורים בזינוקי הסטייג'ים כאמור. כפר התחרות כרגיל היה מסיבה גדולה עם אוכל טוב ומוסיקה מצוינת. תחרות הקפיצות ודוכני המציגים נתנו עניין נוסף לרוכבים ולמבקרים, ומזג האויר היה מתנה משמים!

מכוון שזוהי התחרות האחרונה לעונה, לא דילגנו על התודות לכל הספונסרים, התומכים, העוזרים, המתנדבים, המרשלים, הכרוזים, הצלמים, ה DJ, דוכני האוכל ואוהלי הקבוצות שתמיד מרימים לכולם. עם הפנים קדימה לעונה הבאה נאמרו המון מילות תודה, וכאן גם המקום שלי לומר שוב, תודה לנגה כורם, אבי תמיר ואריק פלדמן, שאמנם כבר לא שותף בהפקה אך תרומתו לליגה ולעיצוב התחרויות כפי שהן היום היא תרומה מכרעת. (לא, לא עבר ביניהם חתול שחור או חתולה ג'ינג'ית, פשוט הגיע הזמן להמשיך הלאה). אז תודה לכל העוסקים במלאכה, נתראה בעונה הבאה אחרי פגרת הקיץ.