ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה

על תחרות הרי האטלס במרוקו- אבי פריד

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200


כתב: אבי פריד         צילומים: Nils Laengner, Mike DeBernardo


שמי אבי פריד, בן 28, סטודנט לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. לפני כשנתיים קבעתי לעצמי כיעד והשתתפתי בתחרות האולטרה-אנדרוס הקשה בישראל, ה HLC, בה הגעתי למקום השני עם זמן של כ 8 יממות וחצי. זאת הייתה יריית הפתיחה שלי לעולם הבייקפאקינג והאולטרה-אנדורנס.

מאז הספורט הזה הפך לתחביב העיקרי שלי: השתתפתי בתחרויות ה YOTA, רכבתי את הצ׳ימיצורי ואפילו הצטרפתי לאתגר ה24 שעות של חנוך רדליך ביער בן שמן. במהלך הזמן הזה גם נשאתי עיניים לתחרויות הבייקפאקינג הבינלאומיות והקיץ סוף סוף יצא לי להשתתף באחד מהן- ה Atlas Mountain Race, תחרות הרי האטלס.

ה AMR הינה תחרות אולטרא בייקפאקינג (פרי יצירתו של נלסון טריז, מארגן תחרות דרך המשי בקירגיסטן) המתרחשת בהרי האטלס של דרום מערב מרוקו, ולוקחת את המתחרים בדרך הארוכה ממרקש לאגאדיר. המסלול אורך 1,170 קילומטר עם כ 18,000 מטר טיפוס, ועובר באזורים נידחים על קצה הסהרה המאוכלסים ע״י שבטים ברברים בבתי בוץ, ללא סימני ציוויליזציה מודרנית. אוכל, מים, תנאי מזג אוויר ובדידות הינם רק חלק מהדברים איתם נאלצתי להתמודד במהלך הדרך.

מה שמופיע להלן הוא הניסיון שלי להנגיש את החוויה העצומה הזאת בכתב.

ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה- אבי פריד על תחרות הרי האטלס במרוקו
הטיפוס למעבר טלואט - צילום Mike DeBernardo

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

היום הראשון

8:50 1/10 – 10 דקות להזנקת התחרות

ההתכנסות הייתה בחנייה של המלון בו נרשמנו, רובנו ישנו פה ביומיים לפני התחרות. הייתה אווירה כיפית במלון, ארוחות משותפות והשוואות ציוד כיאה לחובבי אופניים, אפילו יצא לי לתור את העיר עם כמה חברה מהתחרות.

אני עומד לצד 140 רוכבים נרגשים, מדוגמים, חלקם עם רפרטואר מרשים מאוד. אני מסתכל מסביב מאוים במקצת, מתלבט אם אני מוכן בכלל לאתגר העצום שעומד מולי.

״בואו לכיוון השער!״ מכריזים לכולם. המשטרה כבר סגרה את הכבישים במסלול היציאה שלנו מהעיר, הזנקה בעוד דקות ספורות. הצטרפתי בשער לכמה חברה שפגשתי בלילה הקודם במלון, התמקמתי ונתתי לחיצה קטנה לגלגל לבדוק לחץ.

שיט! הלחץ בגלגל נמוך מדי וההזנקה ממש עוד רגע, כולם כבר על האופניים.

אני מהר יורד מהאופניים, מוציא את המשאבה ומתחיל לפמפם בטירוף. לא היה לי זמן לבדוק את הלחץ במדויק, רק 20 פמפומים בכל גלגל והחזרתי את המשאבה. איך שעליתי חזרה על האופניים שמעתי את שריקת ההתחלה.

יצאנו מהעיר והתחרות החלה באופן רשמי, אני במקום 60.

ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה- אבי פריד על תחרות הרי האטלס במרוקו
יום ההרשמה – צילום Nils Laengner

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

13:30 1/10

אני עומד בשיא הגובה של הטיפוס הראשון, 2,000 מטר על פני 40 קילומטר. דחפתי חזק, חזק מדי אפילו, את זה אגלה בהמשך. בדרך עקפתי רוכבים רבים, כולם בשלבים שונים של רכיבה, הליכה ומנוחה. הנוף מפה מהמם, קניון ארוך וצר מתפרס לפני ומאחורי, כולו ירוק ושופע צמחייה. קודם עברתי בעיירה שהאדמה בה תמיד רטובה, מעיינות בכל פינה שמסתכלים ומים זורמים בתעלות. מוזר, זה לא מה שדמיינתי כשחשבתי על מרוקו. השמיים מעוננים, מאיימים בגשם, אך באותה עת מבליטים את הצבעים האדומים והירוקים של השטח. זה לא המדבר של ישראל.

משם יכולתי להנות מהירידה הראשונה של המסלול, 500 מטר של סרפנטינות בקצב מסחרר עד נק' התספוק הראשון שלי במסלול. זאת הייתה עיירה תיירותית חמודה עם כמה חנויות, בה מצאתי מכולת קטנה עם כמה רוכבים. הזכרתי לעצמי שאני בתחרות אז השארתי את הקסדה על הראש ואמרתי לעצמי למהר. מילאתי מים (רק מבקבוקים אטומים, לא הסתכנתי במים מזוהמים), שתיתי בקבוק קולה ואכלתי בננה, עוד בקבוק קולה נכנס לכיס והמשכתי. יש לי עוד 1,500 טיפוס לפני.

14:30 1/10

יש מפולת אבנים על השביל וצוות טרקטורים שמפנה את החסימה. התחלתי להתעצבן על זה שהם מעכבים אותי כשאחרים עברו כשלפתע אני שם לב לחולצה אדומה בנחל מתחתינו, בינינו צוק של 8 מטר. כריסטיאן, בחור ספרדי שפגשתי אמש ניסה לעקוף את הטרקטור ונפל לנחל. הוא בסדר. אחד הפועלים ירד לנחל לוודא שהוא בסדר ולנסות לעזור לו להרים את האופניים חזרה לשביל. יש לו חבלות יבשות, האופניים קצת שרוטים אבל לא שבורים, הוא החליט שהוא ממשיך.

16:30 1/10

אני עובר בעיירת בוץ קטנה ומפוצצת ילדים. הם נהנים לרדוף אחרי ולשאול אותי שאלות בצרפתית. אני לא מדבר צרפתית. אחד מנסה לעזור ודוחף אותי מאחורה, זה אסור על פי הפורמט, אני אומר לו להפסיק. אני מצלם איתם סרטון עד שאחד מושך לי בכידון ואני מאבד שיווי משקל. צעקתי עליו בערבית שבורה והוא הפסיק. אני לא חושב שהוא הבין את השפה כמו שהבין את טון הגערה. לא יכולתי לרכב מהר כדי לברוח אז פשוט התעלמתי מהם עד היציאה מהכפר.

18:40 1/10

הגעתי לנקודה הגבוהה בתחרות, 2,500 מטר פס במרומי הרי האטלס. העננים ממש כבר עלי והרוח מקפיאה אותי. כבאר שבעי בשנה האחרונה אני לא רגיל טמפרטורות האלה ומתכסה כולי, באף, כפפות, מעיל רוח.

הירידה לא תהיה כיפית הפעם, 5 קילומטר של מרעול חמורים, רובו לא רכיב, במיוחד לא עם ציוד בייקפאקינג.

אני הולך אותו באיטיות, נזהר לא לסובב קרסול. בפאתי הכפר אני נפגש בחמורים על השביל, נראה שיותר כיף להם ממני.

הגעתי לצ׳ק פוינט הראשון, טירה שמנציחה את ההשפעה הצרפתית על המדינה שהוסבה לאכסנייה, יש שם אוכל חם וחותמת גומי שמסמלים שלב ראשון באתגר ההזוי הזה.

ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה- אבי פריד על תחרות הרי האטלס במרוקו
כן, זאת קליפה של בננה בכיס– צילום: Nils Laengner

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

התחרות

הלילה הראשון ירד ואיתו הגשם התחיל. בתור דייר מדבר ישראלי ממוצע, יש משהו בגשם שמפחיד אותי, אני פשוט לא רגיל להתמודד איתו. לא היה לי מעיל גשם, מכנסי גשם, פונצ׳ו, כלום, רק מעיל רוח וכפפות רוח. קיצר, לא התכוננתי כראוי. שקלתי לקחת חדר ללינה בAuberge, השם המקומי לאכסנייה אבל החלטתי קודם לאכול.

אחרי שאכלתי קערת מרק, חביתה וטאג׳ין עוף, קיבלתי החלטה להמשיך לרכב. כאילו הקושי שלי רק להתמודד מנטלית עם הגשם לא הספיק, בזמן שאכלתי בצ׳ק פוינט הרוח הפילה לי את האופניים ואיתם את הכפפות. עד ששמתי לב, עברו 20 דקות של משבי רוח וגשם שהעלימו אותם מן העין. הוצאתי את הפנס והתחלתי לחפש לצד הדרך, מאחורי הבניין, במזבלה שליד השדה. מצאתי כפפה אחת, היא מחזירה אור. 20 דקות של חיפושים נוספים באותו אזור לא הניבו כפפה נוספת. כמעט ויתרתי וחזרתי לתכנית של החדר אבל נתתי עוד חיפוש אחרון חזרה באזור של האופניים. מצאתי את הכפפה בצידו השני של הבניין. בשלב הזה הייתי רטוב כולי.

יצאתי לדרך אל תוך הגשם עם חשש רב אבל די מהר נוכחתי לראות שהגשם לא כזה נורא. הוא לא היה קר, מעיל הרוח הגן עלי מהרטיבות המיידית והמשבים הקרים והיה לי חם כל עוד לא עצרתי. רכבתי על אספלט לקצת עד העיירה הקרובה, שם המסלול נכנס לתוך סינגל בין בתי הבוץ, על תלולית בין תעלות המים.

הגשם המשיך לתוך הלילה, מלווה בברקים ורעמים. סביב השעה 01:00 הברקים היו קרובים מתמיד ולא הרגשתי בנוח להיות בשטח הפתוח. חברתי לכמה רוכבים נוספים שראיתי בשטח והתחלנו להתלבט יחד אם זה מסוכן להמשיך או ששווה לחפש מקום לישון. היו כמה שפרשו בעיירת בוץ הבאה, אחד אפילו מצא דיר עיזים סגור לפרוש בו שק״ש, אבל אני וכמה אחרים המשכנו. נעצרנו בחציית נחל אכזב הקרובה, הוא כבר לא אכזב. גשם במדבר יוצר שיטפונות, את זה אנחנו מכירים מאצלנו והמעבר כבר לא היה רכיב מבלי להסתכן. מצאתי עץ עם טיפה הגנה מהטפטופים שנותרו ופרשתי את הציוד שינה שלי לכ-3 שעות שינה.

בבוקר גילינו שלא רק אנחנו נתקלנו בשיטפונות. כמה קילומטרים מאיתנו המסלול עבר במעלה נחל והשיטפון שם תפס הרבה רוכבים בשלבים שונים של המקטע. אחד, שניסה לחצות את השצף, איבד את האופניים והתיק שלו במים ונותר חסר כל בשטח. המשטרה מצאה את האופניים שלו 7 קילומטר משם.

למזלי, המים ירדו עד הבוקר ויכולתי לרכב בבוץ בצורה סבירה יחסית. עברתי בדרך כמה חברה עם צמיגים דקים יותר שנהנו פחות ממני והצטרכו ללכת את כל המקטע של הנחל ברגל.

ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה- אבי פריד על תחרות הרי האטלס במרוקו
בוץ ושטפונות – צילום: Nils Laengner

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

סינגלים מדבריים מוכרים הביאו אותי לנק' תספוק שכללה משקה יוגורט שישב מחוץ לקירור, אספקה של עוגות ספוג, ״חטיף מלוח״ ושתייה בעמידה של ליטר קולה, שאחריו נכנסתי למקטע מול הרוח, שארית של המזג האוויר הקודר מאתמול. איכשהו הרוח באה מכל הכיוונים בו זמנית ויצא שהמקטע הזה ארך כ-120 קילומטר, עד שירד החושך. הייתה לי חציית נחל רטובה נוספת בצהריים, הפעם עם האופניים על הגב, מים בגובה ברכיים. הנחל סימן את ההתחלה של המקטע היבש הראשון של המסלול, 100 קילומטר ללא אספקה, ללא ציוויליזציה, רק דרכי עפר קולוניאליים ושמיים קודרים. מתאר הגובה של המקטע לא היה סימפטי, 70% עלייה הכוללת טיפוס רגלי ארוך, 30% ירידה. למקטע הזה הצטיידתי ב-8 עוגות ספוג ו-4 שקיות חטיף מלוח עלי, בבטן היו לי עוד שתי חביתות.

ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה- אבי פריד על תחרות הרי האטלס במרוקו
ארגזים של החטיף המלוח מעל ארגזים של עוגות ספוג – צילום: Nils Laengner

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

אוכל

במשך חמישה ימים אכלתי רק עוגת ספוג. כלומר, לא רק, אבל ככה הרגיש.

עוגת ספוג בשתי שכבות עם פיסטוק באמצע. עוגת ספוג עם שוקולד באמצע. עוגת ספוג עם ריבה. עוגת ספוג As is. עוגת ספוג בטעם שוקולד, עוגת ספוג בטעם וניל, עוגת ספוג בלי טעם. כל המתוקים שיכולתי לקנות, היו ואריאציה כלשהי של עוגת ספוג. המקומיים כנראה בחיים לא שמעו על ״פסק זמן״.

אכלתי גם ״חטיף מלוח״. אני לא יודע כיצד לתאר אותו בדיוק, אבל הוא היה מלוח. אני גם בכוונה משתמש בגוף יחיד, למרות שאכלתי שקיות רבות ומשונות של ה״חטיף המלוח״. הוא הופיע לפעמים בצורת משולש, מרובע, קונוס וצ׳יפס, עם לוגו ושם ששואף למשהו מערבי ומוכר אבל לא בדיוק. לפעמים מתובל יותר, לפעמים פחות. באחד הימים לקחתי כ-8 שקיות קטנות מחברות שונות והכנסתי אותם לשקית אחת גדולה יותר, אחרי כמה מכות לשקית הם התפוררו מספיק כדי לשים בכיס האחורי של החולצות רכיבה. כשלקחתי חופן מהתוכן של השקית, שמורכבת כאמור מהמון חטיפים שונים, זה פשוט היה בטעם של ה״חטיף המלוח״, גנרי, דלוח.

סרדינים. לדעתי לא צריך לפרט את הסוגים, הם מוכרים.

חביתה.

הו החביתה.

בהרי האטלס, אין ״אוכל מרוקאי״ בנמצא. האוכל שאנחנו מכירים: הקוסקוס, הטאג׳ין, התבשילים עתירי הפפריקה, כל אלה הם אוכל ביתי, אוכל של סבתות. בעיירות הקטנות, המקומיים לא יוצאים למסעדות, הם פשוט אוכלים אוכל של סבתא בבית. כשתייר כמוני מגיע לעיירה, יש רק מקום אחד שיכול לספק לו אוכל חם וזה הבית קפה.

הבית קפה, כמו בעיירות קטנות בשאר העולם, הוא מקום כינוס של זקני הכפר. הוא נפתח ב 7 בבוקר ודי מהר מתחיל להתמלא במקומיים בדרך לעבודה. הם יושבים על כוס קפה או כוס תה ברברי עד שההסעה תאסוף אותם לעיר הגדולה או עד שיחליטו לצאת לכיוון השדות על החמורים. הזקנים נשארים שם כל היום.

הם לא אוכלים.

התיירים אבל, דורשים אוכל.

הפתרון לבעיה הזו היא חביתה. שני ביצים במחבת פלדה, מתובלות עם המון שמן וקצת כמון, לפעמים עם גבינה מותכת שלא מצריכה קירור ובמקרים מיוחדים עם זיתים ועגבנייה. בשר הוא יקר וקשה להשגה, ביצים וכמון יש בכל מקום. לא צריך אפילו מטבח בבית קפה, כזה יש בבית. אם התייר, קרי אני, יכול לחכות רבע שעה, יספקו לי אחלה חביתה.

אכלתי שתיים כאלה בכל עצירה. ארבע כאלה ביום.

ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה- אבי פריד על תחרות הרי האטלס במרוקו
ארוחת בוקר של חביתה והחלפת חוויות - צילום: Mike DeBernardo

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

בחזרה לתחרות

בסוף המקטע הארוך והיבש היתה ירידה של 20 קילומטר מהירים וזורמים אל תוך עיירה בשם אפרה, אליה הגעתי בחצות. ממש פחדתי שהכל יהיה סגור ולא יהיה איפה למלא מים, אבל המכולת שם יודעה מראש על התחרות והיא עדיין הייתה פתוחה. מצאתי שם כמה רוכבים שבורים באמצע ארוחת חביתה, הזמנתי לעצמי שתיים כאלה והחנווני שלח את אשתו לבשל אותם בבית. כמה מהרוכבים שכנעו אותו לאפשר להם לישון במחסן של החנות, אני חשבתי שיש לי עוד כמה שעות טובות של אנרגיה אז המשכתי לרכב. כעבור שעה כבר חיפשתי מקום לישון, התחרטתי שלא נשארתי במחסן, מוגן מהקור והיתושים.

קמתי ב-4:00 מהרעש של רוכב אחר שעבר אותי. שעתיים וחצי הספיקו לי והפכו למנת שינה הקבועה שלי לתחרות.

את שלושת הימים שנותרו לי העברתי במעין שלווה מסוימת, מצאתי את מה שנקרא באנגלית ה Race Pace שלי. הלחץ של תחילת התחרות פג, הרצון לעקוף כל הזמן נעלם. רכבתי בקצב שהתאים לי בלי מד וואטים או דופק. הייתה לי רצועת דופק אבל היא כבר לא הייתה רלוונטית מכיוון שכבר מהיום השני הדופק שלי סירב לעלות מעל 150, לא משנה כמה לחצתי חזק.

עברתי בעוד הרבה עיירות בוץ, חלקן עם רחובות סלולים, רובן ללא רכבים ועם הרבה חמורים. היו כמה נאות מדבר, פיסות ירוקות של גן עדן באמצע קניוני ענק של סלע אדום. לרגע קט השקט של המדבר התחלף בקולות של ציפורים מצייצות, מים זורמים בתעלות ואפילו תיירים, כל העמקים מלאים בדקלים מניבי פרי. אחת העיירות בעמקים הירוקים הייתה שריד לעבר, ערימה של בקתות בוץ בסבך של בנייה על דופן הר, מתפוררות מחוסר שימוש. המקומיים לא טרחו לפרק את המבנים הישנים וביניהם היה ניתן לראות בנייה חדשה ומודרנית, דיסוננס חזותי. אחרי כל עמק כזה שהכה בחושים יצאתי מהצד השני, טיפסתי אט אט אל מעבר לדפנות העמק וחזרתי לשלווה של המדבר.

הייתה עיירה אחת גדולה באמצע, אחת ששואפת להיות מטרופולין של הכפרים הסובבים עם מסעדות רבות, מלונות ותחנות דלק, שם עשיתי טעות קריטית של אוכל. הגעתי מיובש למסעדה, הזמנתי מיד חביתה וקפצתי למכולת ליד לקנות משהו לשתות. בטווח זמן של 5 דקות שתיתי בקבוק קולה, בקבוק יוגורט ואכלתי חביתה. תוך רבע שעה מצאתי את עצמי בשירותי בול פגיעה של המסעדה כורע ברכיים ומרוקן את הבטן חזרה. מסתבר שהמרכיבים האלה לא מסתדרים יחד בבטן.

זה לא עצר אותי, וחצי שעה אחרי זה הייתי חזרה על המסלול.

ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה- אבי פריד על תחרות הרי האטלס במרוקו
ירידה לתוך נווה מדבר- צילום: Mike DeBernardo

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

270 קילומטר לפני הסוף, כשהייתי במקום 14 בתחרות (לא מתוך לחימה ותחרותיות אלא מכח ההתמדה וקצב שתאם לי), הגוף החל לבגוד בי. דקירות כאב בברך ימין שגרמו לי לעוות את הפנים ולעצור את הנשימה שלי בכל טיפוס, ונשארו לי הרבה טיפוסים.

ה-100 קילומטרים הבאים לצ׳קפוינט השלישי היו סיוט. ההתפעלות מהיופי הוחלף בניסיון להתעלם מהכאב ולסיים את האתגר. ניסיתי להדביק את הברך עם טייפ רפואי, העליתי את הכיסא, פידלתי רק עם רגל שמאל, כל דבר שיכל ולו בקטנה להקל על הכאבים. המקטע כלל קצת הייק-א-בייק, ובמקום לקלל את מתכנן המסלול, הודיתי לו על ההליכה, הפוגה נחמדה מהכאבים ברכיבה. כשהגעתי לצ׳ק פוינט (שהיה סוף סוף קצת ציוויליזציה, מלון אמיתי בעיירה ציורית ותיירותיות עם תאורת רחוב), כבר קיבלתי החלטה לחרוג מהתכנית המקורית שלי. התכנית הייתה ללחוץ בלילה האחרון, לא לישון, לשמור על המיקום שלי בתחרות ולהגיע כמה שיותר מהר לקו הסיום. בעיניי זה כבר לא היה אפשרי. שילמתי על חדר במלון, התקלחתי, נשכבתי במיטה עם ערימה של 4 כריות מתחת לרגליים ונרדמתי, השעה הייתה 22:00.

בשעה 24:00 עשיתי משהו שדרש ממני את כל הכוחות המנטליים שנשארו לי. קמתי ממיטה נוחה וחמה, לבשתי בגדים מטונפים, ארזתי את האופניים ויצאתי ל-170 קילומטר אחרונים של רכיבה עם ברך שעושה את כל מה שהיא יכולה כדי שאפסיק. אני לא חושב שאשן יותר במלון בתחרויות הבאות, קשה מדי לצאת משם.

ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה- אבי פריד על תחרות הרי האטלס במרוקו
זריחה ביום החמישי- צילום: Mike DeBernardo

מוטוליין-פוקס 1070×200
דמו 24 1070×200
מוטוליין פוקס קבוע 1070×200
אויז 24 1070×200
פוקס יוניון
טרק 11.23 1070×200
מצמן 2 1070×200
KTM  1070×200
טרק מדון 11.23 1070×200
מצמן 1 1070×200
סידי נעלים
rise 24 1070×200

לאחר כמה טיפוסים אחרונים וירידות מהירות, הגעתי למישור הסיום, שם נלסון לא חסך לנו במראות הקשים של מרוקו. 50 קילומטרים של חול ושטחים חקלאים, אזורי עוני בהם הזבל שרוע בכל עבר, העיזים רועות בערמות רפש והבתים כל כך צפופים שאין כמעט מעבר ביניהם. המפגש הראשון האמיתי של הרוכבים חזרה עם החיים המודרניים היה מלווה בריחות של שריפת אשפה, מנועים מזהמים וצואה.

בכניסה לאגאדיר, מראות אלו התחלפו בפתאומיות במדשאות גולף, ארמונות ובתי יוקרה. הם ליוו אותי עד שהגעתי למלון הסיום.

נכנסתי למלון לאחר 5 ימים, 6 שעות, 55 דקות של רכיבה. מקום 19 בקטגוריית הסולו. כולי מסריח, מלא זיעה, כאוב, שמח ומלא גאווה.

כמו שאופייני בתחרויות האלה, לא חיכה לי אף אחד בלובי. קהל לא הכרחי פה, הניצחון הוא אישי.


אתמול

אתמול הכנתי לעצמי חביתה עם כמון וגבינה. רציתי לראות אם זה באמת היה טעים כמו שזה היה במסלול או שזה רק היה הרעב המסיבי שחוויתי.

אני לא חושב שאכין את זה שוב.

עדיין לא אזרתי מספיק אומץ לקנות חטיף עוגת ספוג.


להרפתקאות נוספות ותיעוד רכיבות מענינות של אבי ניתן לעקוב אחרי עמוד האינסטגרם שלו ב Instagram.com/Avi_fried_

ממרקש לאגאדיר בדרך הארוכה- אבי פריד על תחרות הרי האטלס במרוקו
לא הכל רכיב- צילום: Nils Laengner

Comments

comments

כתבות נוספות